יום במקאטי: כשתחושות בטן פוגשות טעמים של בית
איך מצאתי את עצמי בחיפוש אחר קפה ומצאתי כנאפה
אחרי כמעט שבועיים של חוויות אינטנסיביות, הגיע הזמן לקחת נשימה ולהתמקד בעבודה. לארגן את כל מה שכתבתי, לערוך סרטונים, לפתח את הסאבסטאק החדש שלי - בקיצור, לעבוד כמו בן אדם רגיל.
את היום העברתי בעבודה רצופה מהבוקר עד הלילה, עם הפסקות קצרות רק לחדר הכושר ולאוכל. אפילו לארוחות לקחתי את המחשב הנייד איתי. מי אמר שאי אפשר להקליד תוך כדי לעיסה?
תוך כדי העבודה תפסתי את עצמי מחייכת. הנה אני, יושבת בפיליפינים, עובדת מהלפטופ. זה בדיוק מה שדמיינתי כשחלמתי על חיים של נוודת דיגיטלית. ופתאום זה לא חלום, זו המציאות היומיומית שלי. איזו הרגשה מטורפת.
המנטרה שמלווה אותי לאורך כל היום היא "לחסוך כסף". בניגוד לרוב האנשים כאן, אני לא בחופשה. אני בראשית דרכי כנוודת דיגיטלית, וצריך להתנהל בהתאם. זה אומר לא לבזבז על כל שטות, ולהיות חכמה עם הכסף.
אחרי יום עבודה מרוכז, עצרתי לרגע וחשבתי שבכל זאת כדאי לנצל את השבוע שיש לי דירה במרכז העיר כדי לחקור קצת את מנילה. אחר כך? חודש שלם שבו התוכנית פשוטה להפליא - קימה בבוקר, חדר כושר, עבודה, הפסקה קטנה בבריכה, ועוד עבודה. זהו.
זה די שונה מהדרך שבה אני בדרך כלל מטיילת. כשאני מגיעה למקום חדש, במיוחד מדינה חדשה, אני נוטה לחקור כל פינה (ראו ערך ניו זילנד, שראיתי מהקצה לקצה). אבל הפעם אני מנסה להוריד הילוך. אני מזכירה לעצמי שזו לא חופשה, זו שגרה חדשה, ושהמפתח הוא למצוא איזון בריא בין עבודה לחיים.
חיפשתי באינטרנט אטרקציות מעניינות באזור. הרי יש גבול לכמה מוזיאונים ומקומות היסטוריים אפשר לראות, לא? די מהר מצאתי אזור שנראה מבטיח - פארק שעשועים, תערוכת אשליות ומוזיאון קינוחים. כבר עברו כמה ימים בלי מנת האדרנלין הקבועה שלי, וזה התחיל להרגיש מוזר.
תוך כדי שיטוט נתקלתי באזור ששמעתי עליו הרבה - מקאטי. חקרתי את הרחובות בגוגל מפות וגיליתי שפע של מסעדות, ברים ובתי קפה. הבטן שלי החלה לקרקר, וידעתי שאני חייבת אוכל אמיתי. ואז ראיתי - מסעדה ישראלית באזור מקאטי.
מעולם לא קיבלתי החלטה מהירה כל כך. תוך שניות כבר התארגנתי, הזמנתי מונית אופנוע (85 פזו, בערך 5 שקלים) והייתי בדרך.
כבר בנסיעה על הקטנוע ראיתי את ההבדל. מקאטי הרבה יותר מערבית, שקטה ומרווחת מהאזור שאני גרה בו (Malate). מה שהכי בלט היה כמות הזרים שמסתובבים פה, בניגוד גמור לאזור שלי.
ואז הכל התחבר - אין פלא שאותו בחור ניסה לכייס אותי ברחוב ליד הדירה. אני מבינה עכשיו שהייתי הזרה היחידה באזור של מקומיים בלבד. בדיעבד, אין ספק שהייתי צריכה להזמין מקום לינה כאן במקאטי. אמנם יקר יותר, אבל הרבה יותר בטוח.
זה שיעור קטן שלמדתי - לסמוך על תחושות הבטן שלי. אם לא נעים לי ללכת ברחובות ליד הבניין, אני פשוט לוקחת מונית אופנוע ישר מהבניין לכל מקום שאני צריכה להגיע אליו.
הגעתי למסעדה הישראלית וריח של בית עטף אותי מיד. המלצרית חייכה אליי בחמימות, וכשהבטתי בתפריט ראיתי את כל המנות האהובות עליי - פלאפל, שקשוקה, חומוס... הכל.
נזהרתי לא "לאכול עם העיניים" כי הייתי יכולה להזמין את כל התפריט, אבל בחרתי במנת חומוס קטנה כדי להשאיר מקום לסיבה האמיתית שהגעתי לכאן - הכנאפה.
החומוס היה מעולה. הפיתה הרגישה בדיוק כמו שזכרתי, וטעמים של בית חרוטים עמוק בלב. ואז הגיע הרגע - כוכב הערב לפניי, הכנאפה במלוא הדרו.
הוא היה מתוק ומענג להפליא. כדור הגלידה לצידו רק החמיא לו, ואני נצרתי כל ביס. אמנם המחיר היה זול יחסית למערב - 700 פזו לכל הארוחה (כ-43 ש"ח), אבל במונחים של פיליפינים זה יקר מאוד. ארוחה מקומית עולה בין 100 ל-200 פזו, אז הפער משמעותי.
קמתי לשלם בקופה, ורק אז שמתי לב שהמלצר מביא את החשבונות לשולחן. וואו. כבר כל כך התרגלתי לאוסטרליה. גם העובדה שהוסיפו טיפ לחשבון מבלי לשאול אותי הרגישה מוזרה.
המשכתי בדרכי, מנסה להזכיר לעצמי שאני לא באוסטרליה יותר. יש כאן מדינה חדשה שאני צריכה להכיר, ויש עוד המון שיעורים ללמוד. אוסטרליה לימדה אותי המון, אבל כאן יש לקחים אחרים, והנה אני לומדת.
רציתי להישאר עוד קצת באזור, אולי אפילו לראות איך הוא נראה בלילה. עברתי על פני אזור ברים ומועדונים שנראה מבטיח. אני אמנם כבר לא חיית מסיבות כמו שהייתי פעם, אבל היי, אני בפיליפינים! זו בטח סיבה טובה למסיבה, לא?
תהיתי אם אחזיק מעמד עד הערב, וחשבתי שקפה יהיה רעיון טוב. נכנסתי לכל מיני מסעדות וברים, אבל בכולם אמרו לי שיש רק חלב רגיל, ואין שום תחליף חלב.
בסוף ויתרתי ופשוט התיישבתי באחד הברים והזמנתי סיידר אוכמניות אלכוהולי. מי בכלל צריך קפה כשיש אלכוהול?
עשיתי סיבוב ברים קצר באותו רחוב. בכל מקום הזמנתי משקה והמלצרית מיד צעקה לבר את ההזמנה שלי, זה היה מצחיק. רציתי לטעום עוד כמה משקאות מקומיים, אבל בסוף החלטתי לחזור לדירה. מחר יום עבודה, ואני צריכה להיות עם ראש צלול.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן