ויכוח קטן עם הגוף שלי
כשהמוח והגוף מנהלים שיחה שכדאי להקשיב לה
📍דה נאנג, וייטנאם
אמא אומרת שהגוף שלי מנסה להגיד לי משהו, שאני צריכה מנוחה, שמשהו מטריד אותי ואני חייבת להתייחס אליו, אחרת זה לא יעבור.
כאלה אנחנו במשפחה, מכשפות.
היא מעצבנת כשהיא צודקת. אני מקשיבה לה מעבר לטלפון, מגלגלת עיניים, מכווצת כל שריר של סבלנות, ויודעת שהיא צודקת.
אבל אני מכירה את עצמי, ואת הגוף שלי, ויודעת שהוא בדיוק כמוני – עקשן ברמות. אז אם אשכב רגע במיטה ואשאל אותו "כן גוף יקר, אני כולי אוזן (סתומה), מה אתה מנסה להגיד לי?" אני יודעת שהוא לא ישתף פעולה כי הוא רוצה להחליט לבד מתי לשתף אותי, הוא רוצה להחליט בקצב שלו.
אז נשארתי את היום הזה בבית, למרות שכרסמה בי תחושת ה-FOMO, כי אני בעיר הכי מגניבה בעולם, ואני נשארת בין ארבע קירות. אבל זה בסדר, אני נחה.
מסתבר שגם לנוח אני לא ממש יודעת, כי מה זה 'לא לעשות כלום'? הרי אני יושבת וקוראת בסאבסטאק, ואז מן הראוי שאני משתפת, ונזכרתי שיש משהו קטן שאני צריכה לעשות אז כבר קמתי למחשב והנה העברתי את השעות הבאות בעבודה על הבלוג, כי זו ברכה וקללה שתמיד יש לי מה לעשות.
בערב יצאתי במטרה לאכול מרק פו ולשתות תה ג'ינג'ר, וכן, אולי גם לראות אנשים. אבל בכניסה למלון ראיתי שיורד גשם.
"הא! קחי את זה, תחושת FOMO ארורה!"
יופי, לפחות אני לא מפסידה כלום. מזל שיש לי מסעדה בבניין הצמוד, אז יכולתי לבצע את התוכנית שלי אחרי 3 צעדים בגשם.
חזרתי לחדר, והבנתי שהייתי כל היום מול המסך, ובאופן טבעי - בימים כאלה של בית - מצאתי את עצמי גם מול המסכים שבדרך כלל אני מגבילה את הזמן שלי איתם: פייסבוק ואינסטגרם.
זה היה לי כל כך צורם איך פתאום שמתי לב להרגשה שלי אחרי שיטוט ברשתות האלה. ממש כמו התחושה אחרי שאוכלים משהו לא בריא – טעים בזמן, אבל אחר כך הגוף כבר לא כל כך מרוצה. זה אולי קצת לירות לעצמי ברגל, כי אני מפרסמת שם את התוכן שלי, אבל אני לא מכלילה שכל התוכן שם כזה, אלא שצריך כל כך להיזהר. כמו כל שטח פרוץ, צריך להבין היטב מה אנחנו מכניסים למוח שלנו.
תמיד קופצות לי פרסומות לדברים שאני לא צריכה, כדי שארגיש שאני לא מספיק טובה עד שיהיה לי אותם. פתאום הבנתי שהתחושה שאני מקבלת מגלילה בפייסבוק היא אותה תחושה שהייתה לי כשהייתי צופה בחדשות כל ערב. זה נוראי.
קראתי פעם מאמר על זה שתוכניות החדשות הן הנצפות ביותר כי הפחדה עובדת על חלק מסוים במוח שלנו והוא פשוט מתמכר לזה, הרבה יותר מכל סם. אנחנו זוכרים במיוחד את הדברים הרעים שאנחנו שומעים, ובארץ לא חסר כאלה. התוצאה היא נפשות מרוסקות, כאילו המציאות לא מספיק קשה.
את כל התהליך הזה עשיתי תוך כדי שאני מנסה להחלים, לא בטוחה עדיין ממה, אבל מבינה בבירור שזה הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו.
מיד אמרתי לעצמי "שימי לב מה את מכניסה למוח שלך". זה הצעד הראשון, שאיתו הגיעה התובנה האמיתית.
והנה תוך כדי כתיבה אני נזכרת שהבנתי את זה באיזשהו שלב בין ערות לשינה, כמו חלום שנזכרים בו פתאום באמצע היום – "שימי לב מה את מכניסה לגוף שלך".
באותו רגע, ראיתי את ההקבלה. שתי מערכות בגוף, שתי דרכים שבהן אני מזינה את עצמי. שני תחומים שבהם יש לי בחירה – מה להכניס פנימה. ומעניין איך בתחום אחד כבר עשיתי שינוי (הגבלת זמן מסכים), ובשני אני עדיין מתמהמהת.
נזכרתי שבשיחה עם צ'אט GPT סיפרתי לו על הרגלי האכילה שלי בגדול, וזה שאני מבינה שאני צריכה לעשות שינוי בהרגלים, אבל זה ממש קשה, כי אני אוהבת אוכל לא בריא.
פגשתי המון אנשים לאחרונה שכולם כל כך בכושר, חיים תזונה נכונה, דואגים לגוף שלהם. והנה אני, ממשיכה בשלי, כי אני מרגישה שהאוכל הלא בריא הוא האופציה הזולה.
כשאני מנסה לדבר אל עצמי בהיגיון ולומר ש"לשלם על אוכל בריא עכשיו זה לא לשלם לרופא אחר כך", אני עדיין לא משכנעת את עצמי.
אפילו כשאני אומרת לעצמי שכאן בדרום מזרח אסיה האוכל הבריא כל כך זול!
"כן, אבל האוכל הלא בריא עוד יותר זול..."
הויכוח הזה תמיד נסגר ב"כשיהיה לי יותר כסף אז אשקיע באוכל בריא". ומי כמוני יודעת שזה תירוץ מונפץ, כי ברגע שרוצים לעשות משהו, פשוט עושים אותו. תירוצים תמיד יהיו.
יש משהו מתסכל בלהבין את הדברים בשכל, אבל לא להצליח לתרגם אותם לפעולה. כמו שהצלחתי להבין את ההשפעה של רשתות חברתיות עליי ולפעול בהתאם, הגיע הזמן להחיל את אותה עקביות על תחום התזונה.
והנה עברו כמה שעות מאז שכתבתי את הפוסט הזה, ועכשיו זה ברור לי כשמש. קיבלתי החלטה.
אני מתחילה לאכול בריא יותר. ולא, זה לא אומר שאני מוותרת לגמרי על הנאות החיים ומתחילה להתעסק בקלוריות, זה אומר שאתחיל בלהחליף ארוחה אחת ביום לארוחה בריאה. זה אומר לבחור באופציות הבריאות בתפריט למרות שהן עולות קצת יותר. זה אומר להיות במודעות.
מעניין איך מה שהתחיל כיום "מנוחה" הוביל אותי לתובנה על איך אני מטפלת בגוף שלי. אולי זה בדיוק מה שהגוף שלי ניסה להגיד לי. זהו. אחלו לי בהצלחה.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע