יומן הכרת תודה נודד
לראות את הפלא בכל יום
🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍הוי אן, וייטנאם
זה התחיל בבוקר אחד במלבורן, כשהתעוררתי בדירה השכורה שלי ובמקום להתלונן על זה שאין לי מזגן, או על העובדה שהמקרר משמיע קולות מוזרים כל הלילה, פתאום שמתי לב לשמש שחדרה דרך הווילון הדק.
זה היה יפה. פשוט יפה.
החלטתי להתחיל משהו שקראתי עליו כבר מליון פעמים ואף פעם לא עשיתי - יומן הכרת תודה. הרעיון פשוט: כל יום לכתוב שלושה דברים שאני מודה עליהם.
כמה קשה זה יכול להיות, נכון?
בהתחלה זה היה קל. יום ראשון: קפה טוב, אינטרנט שעובד, ושקיעה יפה. יום שני: השכונה הנחמדה, החופש לנדוד בעולם, ושוב קפה טוב (אני מאוד מעריכה קפה טוב חח).
אבל אז הגיע היום שבו השעון המעורר לא צלצל, הגעתי לעבודה מפוזרת, ובכלל הכל השתבש. ישבתי בערב עם הלפטופ ופתחתי את הקובץ של יומן ההכרת תודה.
"על מה אני מודה היום?!" חשבתי בכעס.
וזה בדיוק הרגע שהבנתי שזה לא עובד ככה. אני לא יכולה לחכות שיהיה לי יום טוב כדי להודות. אז כתבתי: מודה שיש לי עבודה (גם כשאני מתעצבנת עליה), מודה שיש לי מקום לגור (גם כשהמקרר מוזר), ומודה שלא קרה שום דבר נורא.
לא הרגשתי מיד יותר טוב, אבל משהו השתנה.
אחרי כמה שבועות התחלתי לשים לב לדברים קטנים שפעם לא הבחנתי בהם. ריח הקפה מבית הקפה בפינת הרחוב (שממש טוב, אגב), איך השמש מאירה על השולחן שלי בצהריים, הקול המרגיע של גלי הים כשאני מטיילת בחוף.
כאילו פתאום התחלתי לראות את העולם בחדות יותר.
הדבר הכי מעניין היה שזה שינה את הדרך שבה התמודדתי עם דברים מעצבנים. כשהבוס ביקר את העבודה שלי (ולא בצורה הכי נעימה), במקום לשקוע במחשבות של "למה אני כל כך גרועה", הגעתי למחשבה "טוב, לפחות עכשיו אני יודעת על מה לשפר".
כשהתגעגעתי הביתה יותר מהרגיל, במקום לשקוע בעצב, הודיתי על זה שיש לי וואטסאפ ואני יכולה לדבר עם המשפחה בכל רגע.
נשמע מתוק מדי? יש בזה משהו.
האמת היא שהיו ימים שבהם היה לי ממש קשה למצוא על מה להודות. ימים של בדידות, של ספקות עצמיים, של "מה אני עושה כאן בכלל?". בימים כאלה כתבתי דברים כמו "מודה שיש לי קורת גג", או "מודה שעדיין יש לי מקום לישון".
פעם, אחרי יום מאוד קשה, הדבר היחיד שהצלחתי לכתוב היה "מודה שהיום נגמר". וזה היה בסדר גמור.
לאט לאט הבנתי שהכרת תודה זה לא להעמיד פנים שהכל מושלם, או לחייך כמו רובוט. זה לראות את התמונה הגדולה יותר, גם כשהיא לא מושלמת.
היום, אחרי חודשים של היומן הזה, אני מסתכלת סביבי ורואה הרבה יותר טוב מכל מה שהייתי רואה בעבר. לא בגלל שהחיים שלי הפכו למושלמים (האמינו לי, לא), אלא בגלל שלמדתי על מה להסתכל.
כשאני מתעוררת בבוקר, הדבר הראשון שאני עושה זה לקחת נשימה עמוקה ולחשוב על דבר אחד טוב שקורה לי היום. לפעמים זה הקפה, לפעמים זה האפשרות לכתוב, ולפעמים זה סתם העובדה שיש לי יום חדש לנסות דברים.
וזה מספיק. זה הרבה יותר ממספיק.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.