"אפשר לקרוא על מה את כותבת?"
כשמישהו קרא אותי, ממש מולי
📍סבו, הפיליפינים
אחרי טיסה של שעה וחצי מסבו, נחתתי במנילה. אוטובוס לקח אותנו לטרמינל, בו ראיתי שלט לאיסוף הכבודה ושלט להעברות.
שאלתי נציגה אם אני צריכה העברה לטיסת ההמשך שלי. היא קראה את הכרטיס שלי בעיון ואז פלטה: "הטיסה שלך מחר."
מה???????
מה מחר??? את רצינית?? נפל לי הלב לרצפה!
מיד הסתכלתי שוב יחד איתה.
"אה לא, ההגעה אחרי 12 בלילה אז חשבתי שזה מחר. זה כן היום, לכי לבידוק הביטחוני כאן."
תגידי לי את רצינית??????
אסור לך לעשות דבר כזה!!!!!
שתינו התפוצצנו מצחוק ולא הצלחנו להשחיל מילה.
"אני מצטערת! אני ממש מצטערת!" היא צוחקת ואני איתה, מנגבת זיעה דמיונית מהמצח. זה מה שהיה חסר לי עכשיו - לגלות שיש לי לילה במנילה שלא התכוננתי אליו.
"סליחה, באמת סליחה," היא ממשיכה, "בואי, גשי לבידוק מכאן."
המשכתי לבידוק, מרגישה את הלב שלי כמו אחרי צניחה חופשית. וואו כמה נלחצתי.
עברתי את הבידוק רק כדי לגלות אזור המתנה קטנטן, בו מחכים לעוד אוטובוס, הפעם לטרמינל 1.
ישבתי שם, קוראת בסאבסטאק, כותבת, שוקעת בעולם שלי.
ופתאום אותה נציגה לידי, קוראת לי, "Ma'am זה לטרמינל 1, זה האוטובוס שלך." והעירה אותי.
"הטיסה שלך היום, לא מחר," היא צוחקת תוך כדי שאני קמה, ואני צוחקת יחד איתה.
המתנה לטיסה בטרמינל עברה מהר. שקעתי בפלאפון, כתבתי, התבוננתי סביב.
רק כשהגעתי לשער העלייה למטוס, ביקשו ממני שוב את הויזה לווייטנאם. "הם מאוד מחמירים," אמרה הנציגה, ובדקה כל פרט בויזה שלי.
הטענתי את הפלאפון בעמדת הטעינה הקרובה לשער, ועליתי ממש עם האחרונים. ידעתי שאגיע מאוחר בלילה וכדאי שלפחות תהיה לי סוללה.
עליתי למטוס, מחפשת את השורה שלי תוך כדי שאני חושבת "כמה גדול המטוס הזה בכלל שיש בו 73 שורות?" עד שהגעתי לשורה האחרונה. כן, האחרונה, זו שצמודה לשירותים, ואי אפשר להשעין בה את הכיסא אחורה, כי יש שם קיר.
אוקיי, מסתכלת סביב ומבינה שכולם כבר עלו! לפחות יש לי את השורה לבד! יוהו! אוכל להתרווח בנוח.
עברו כמה דקות עד שהגיעה חבורה של בחורים צעירים, והתיישבו בכל השורה.
"חשבתי שיש לי את השורה לבד!" אמרתי בחיוך, בעברית, אחרי ששמעתי אותם מדברים ביניהם.
"אההה! ישראלית! איזה קטע, את לא נראית! מצטערים לאכזב אותך," צחק אחד מהם, זה שישב לידי.
"את לא נראית בטיול אחרי צבא," הוא אמר.
"לא, אני נוודת דיגיטלית, נודדת ככה ממקום למקום," עניתי. הפעם זה נשמע הרבה יותר טוב. Practice makes perfect.
"דייי! ואיך את מתקיימת? סליחה על השאלה..." הוא שאל כאילו אנחנו מכירים שנים.
אין מה לעשות, ככה זה ישראלים. אנחנו לא הולכים סחור סחור, לא הולכים לפי כללי הנימוס, אלא פשוט מדברים תכל'ס. ואם מה שמעניין אותנו זה כמה אתה מרוויח, אז נשאל את זה לפני שנדע איך קוראים לך.
"אתה רוצה את הסיפור המלא? או תקציר?" צחקתי, ושמחתי שעדיין יש בי את החוש לענות לשאלה בשאלה.
"בכללי כזה, מה את עושה?" הוא שאל.
"יש לי בלוג, אני כותבת סיפורים על חיי הנוודות שלי," הסברתי.
"אבל איך עושים מזה כסף?" עכשיו גם החבר שלו נכנס לשיחה, והרגשתי את כל האוזניים מופנות אליי.
"יש כל מיני דרכים," הסברתי. "אפשר להרוויח כסף ממנויים שאוהבים את התוכן שלך ורוצים לתמוך ביצירה שלך, אפשר לקבל טיפים דרך פלטפורמות כמו 'קנה לי קפה', אפשר למכור מוצרים דיגיטליים כמו ספרים שאני מתכוונת להוציא, שיתופי פעולה עם חברות... לא חסר, כל עוד אתה עושה את זה כמו שצריך, ומהסיבה הנכונה."
"נו וכבר עשית כסף מזה?" הוא שאל.
"עדיין לא, השבוע אני הולכת להכניס את הדולר הראשון שלי, אבל זה עדיין לא קרה," עניתי, מבינה שהם מחפשים הוכחות, ומזכירה לעצמי שאני לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד.
"על מה את כותבת? אפשר לקרוא?" הוא שאל והפתיע אותי, כי חשבתי שאחרי המשפט האחרון הם יאבדו עניין.
"בטח, אני כותבת סיפור כל יום, כבר מעל שנתיים, בכל מיני נושאים, בעיקר על התפתחות אישית דרך מסעות בעולם, על חיי הנוודות, על בינה מלאכותית..." סיפרתי.
"מה זה ממש חזק הבינה הזאת, הא?" הוא קטע אותי.
"ברור! זה שינה לי את החיים! אתה לא מתעסק עם זה?" אמרתי בהתלהבות של ילדה.
"וואלה לא ממש," ענה.
פתחתי את הסיפור האחרון שפרסמתי שעוסק בעבודה שלי עם קלוד.
הוא קרא בזמן שהמשכתי לדבר עם החבר שלו, ופתאום הרגשתי כל כך מובכת שמישהו יושב וקורא את הסיפור שכתבתי, ממש מולי!
הוא שאל אותי שאלות על התוכן, על קלוד, על זה שהוא חלק בלתי נפרד מהעבודה שלי.
הסברתי לו שכן, בגאווה, ולשם העולם מתקדם אז כדאי שיתחיל לחקור.
הוא סיפר שהוא בן 23, ומתכנן להגיע לאוסטרליה לעבוד, אז דיברנו על זה קצת, ומהר מאוד אחרי שהמטוס המריא והאורות כבו, כולם נרדמו ממש עד הנחיתה.
כשהגענו, הבנתי שאני באמת האחרונה שיוצאת מהמטוס, אז אין לי למה למהר. אני לא בחופשה לחוצה, יש לי את כל הזמן שבעולם, כי זו השגרה שלי עכשיו. ואני מתחילה להתאהב בה.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן