🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍דה נאנג, וייטנאם
כשנכנסתי למים באותו הבוקר, לא ידעתי שאמצא את עצמי כמה שעות לאחר מכן בלב הענן, עומדת על גשר שמוחזק בידיים ענקיות, עטופה בערפל כל כך סמיך שקשה לראות מטרים ספורים קדימה.
פגשתי בחור בים. ניגשתי אליו ואמרתי: "היי, אני נכנסת למים, רוצה להצטרף אליי?"
"בטח!" הוא קפץ מהמקום.
הוא סיפר שהוא מגרמניה, מקעקע את עצמו בתור תחביב, מנהל קבוצות בייסבול בליגה הלאומית, ודרך העבודה שלו הוא מטייל הרבה בעולם. הוא כאן בחופשה קצרה כי התגעגע לווייטנאם, ואמר שהוא גם היה רוצה פשוט לנדוד כמוני.
"אני בטוחה שאתה יכול, מה אתה הכי אוהב לעשות? ואתה טוב בו? מה התשוקה שלך?" שאלתי כמו מצפן מהלך.
"ספורט!" הוא השיב עם כל הלב. "אני פשוט אוהב ספורט, ואני מאוד נהנה לנהל קבוצות. אני יודע שאני יכול למשל לבוא ולנהל כאן קבוצה, או בכל מקום אחר, אבל תמיד יש תירוץ מספיק טוב כדי להישאר. אבא שלי לא במיטבו לאחרונה, ויהיה לי קשה לעזוב."
הוא אמר, והבנתי אותו.
דיברנו על דה נאנג וכמה מדהים כאן. הוא סיפר שחשב ללכת היום ל-Ba Na Hills, שם נמצא גשר הזהב המפורסם ופארק שעשועים בלתי נגמר.
"היום? כבר צהריים," עניתי מופתעת.
"כן, שמעתי שכרטיס אחרי 3 בצהריים זול יותר, וחשבתי ללכת היום ב-3. רוצה להצטרף אליי? זה משהו שהרבה יותר נחמד לעשות ביחד," הוא הפתיע אותי לגמרי.
בדיוק חשבתי לעשות את האטרקציה הזו, וכל פעם דחיתי את התכנון. הנה הסיבה.
"בטח! אשמח מאוד!" מזהה כאן דפוס חדש נולד.
Ba Na Hills היה במקור אתר נופש צרפתי שנבנה בשנות ה-1900. בגובה של כ-1,500 מטר, האוויר קריר יותר מאשר בעיר החמה והלחה. היום, האתר הוא מיזוג מרתק בין השפעות אירופאיות ואסיאתיות – סוג של דיסנילנד וייטנאמי בראש ההר.
קבענו להיפגש מאוחר יותר כי הוא שוהה בהוסטל ברחוב המקביל אליי. לפני שיצאתי שמעתי כמה הודעות מהפלאפון, ומיד ידעתי במה מדובר.
"החבר מההוסטל שסיפרתי לך עליו אמר שהוא רוצה להצטרף, ככה נחסוך גם במונית."
"בכיף," עניתי. לא באמת ציפיתי לדייט בפארק שעשועים, או שאולי כן.
לקחנו גראב יחד. נסיעה של חצי שעה הפכה לשעה כשהנהג נסע על 40 קמ"ש בכביש ראשי ללא מכוניות באופק. לפני שיצאנו לדרך, הוא אמר שעדיף לקנות כרטיס מראש כדי לא לחכות בתורים בכניסה והוא יכול לעזור לנו. כמה נוח.
בדרך הוא עצר בסוכנות נסיעות ואמר "כרטיסים!". יצאנו מהרכב ושמענו הצעת מחיר אחת, עם או בלי ארוחת ערב – אלו האופציות היחידות. המחיר – מיליון דונג (כ-40 דולר).
זה המחיר שציפינו לו. ניסיתי לבדוק לפני עם צ'אט GPT כדי לוודא שיש למה להגיע בשעה מאוחרת, ונכתב בכל מקום שהמתחם פתוח עד עשר בלילה. יש המון זמן לכל הפעילויות.
שילמנו, ולבסוף הגענו.
במתחם הענק הנהג פשוט הצביע לכיוון ואמר "אוטובוס!" אז ידענו בערך לאן ללכת, ופשוט עלינו על האוטובוס הראשון שראינו.
זה לא מתאים לסגנון שלי. אני תמיד חוקרת ובודקת לעומק, במיוחד כשמדובר באטרקציות כאלה. הפעם, פשוט סמכתי על הבחור, ללא סיבה מיוחדת.
נסיעה של חמש דקות באוטובוס הביאה אותנו לאזור הרכבלים. זה אזור ענק שבקלות אפשר ללכת בו לאיבוד, ולכן כל כמה מטרים יש עובד שמכוון את התנועה. במקרה שלנו, היה קל להבין שאנחנו פשוט צריכים להמשיך ללכת מאיפה שכולם יוצאים.
לא ראינו אף אחד הולך בכיוון שלנו; כולם בכיוון הנגדי, מסיימים את היום שלהם, נראים מותשים.
מצאנו את העלייה לרכבל, ונתנו לנו לעלות למרות שהיה כתוב שזו כניסה למקומיים בלבד. לא היה אף אחד בתור, אז אני מניחה שבמהלך היום אולי היו מכוונים אותנו לרכבל הרחוק יותר.
עלינו לרכבל, שנע מהר מאוד יחסית למה שציפיתי! הוא ממש זז במהירות, וכולנו היינו כל כך מופתעים כששמענו שהנסיעה בו אורכת חצי שעה. "הוא בטח חוצה את ההר," חשבנו בקול רם, ועוד לא ידענו כמה צדקנו.
הרכבל התקדם במעלה ההר. יכולנו לראות את קו האופק של העיר, עד שעלינו מספיק גבוה ונכנסנו לתוך מערכת עננים כבדים. חשבנו שזה רק לרגע, אבל תוך כמה דקות, ועד שהגענו, היינו עטופים בערפל כבד. ערפל כזה שמיד הזכיר לי את הסרט "The Mist", וכמובן, שפחדתי מאוד.
זה פחד אחד לראות את הגובה הרב שאני נמצאת בו, להבין שהכל כאן יער, ומן הסתם בעלי חיים מסוכנים חיים כאן. אבל זה פחד אחר לגמרי פשוט לא לראות כלום מסביב, ולהמשיך לנוע במהירות מעלה, כשכל מה שאנחנו שומעים זה מוזיקת מעליות מהרמקולים, ומתחיל להיות לנו קריר.
הבנתי שאולי ההחלטה להגיע מאוחר לא הייתה נכונה, אבל בקצה ההר, זה ממש עניין של מזל. גם במהלך היום היינו יכולים למצוא את עצמנו בתוך ענן כבד, וזה משהו שאי אפשר לחזות מקו החוף.
הגענו לתחנה הראשונה, תחנת הביניים שנמצאת גבוה בהר, אבל עדיין לא בראשו. מיהרנו להמשיך לרכבל הבא, רק שאז שאלנו את אחד הנציגים איך מגיעים לגשר, והוא אמר שזה ממש כאן. הצביע על קיר הזכוכית שעברנו מולו ממש הרגע, ולא ראינו את הגשר, שנמצא ממש מולנו.
זו רמת הערפל שהייתה שם.
יצאנו לכיוון הגשר, והצלחנו לראות רק כמה מטרים קדימה, וגם זה בקושי. הייתה מסביב מוזיקה נעימה של סיפורי פיות, אגדות ילדים, פנטזיה, והאווירה באמת הרגישה קסומה עם הערפל סביבנו, ופחות מפחידה.
החשש העיקרי שלנו היה שיהיו המון אנשים על הגשר, כי אמנם בתמונות בגוגל זה נראה מדהים, אבל במציאות הגשר פשוט מלא אנשים, וקשה לתפוס את התמונה האידיאלית.
במקרה שלנו, היו אנשים מסביב, אבל ממש מעט, אז הצלחנו לתפוס הוכחה שהיינו שם, בערך.
גשר הידיים, כפי שהוא מכונה, נבנה ב-2018 ועוצב במיוחד לעידן האינסטגרם. הרעיון היה ליצור תחושה שהגשר מוחזק על ידי "ידי האלים" שמגיחות מההר.
המשכנו לשוטט באזור וראינו כל מיני פסלים של חלקי גוף, והתפלאתי מה עומד מאחורי זה.
הפסלים האלה הם חלק מתערוכת אמנות שמשלבת השפעות מתרבויות שונות – חלק ממתחם גדול יותר הידוע כ"גן הבריאה".
המשכנו לרכבל הבא, שוב יוצאים לערפל. הפעם זו הייתה נסיעה של כמה דקות, עד שהתחלנו לראות צורות של טירות שקיבלו עומק ככל שהתקרבנו. זה הרגיש כמו סצנה בסרטים כשהערפל מתפזר ורואים את הטירה של האביר. התרגשתי.
הגענו לראש ההר, והתחלנו ללכת במהירות לכיוון המתקן שאחד מהם ראה ביוטיוב – מסלול מפותל באוויר שגולשים עליו במושב ואפשר לשלוט במהירות. זה נראה ממש כמו הגלשנים שעשיתי בניו זילנד, והיה לי מדהים! וממכר!
אבל כדי להגיע לשם, היינו צריכים לעבור דרך רחבה מרכזית, ומה שראיתי שם הפתיע אותי הרבה יותר מגשר הזהב...
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע