🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍דה נאנג, וייטנאם
התחלנו ללכת במהירות לכיוון המתקן שאחד מהבחורים ראה ביוטיוב – מסלול מפותל באוויר שגולשים עליו במושב ואפשר לשלוט במהירות. זה נראה ממש כמו הגלשנים שעשיתי בניו זילנד, והייתי נרגשת לנסות אותו.
אבל כדי להגיע לשם, היינו צריכים לעבור דרך הרחבה המרכזית של הפארק, או יותר נכון – העיר. כי זו ממש עיר שם למעלה. מה שהתגלה לנגד עיניי כשהערפל התפזר מעט היה מדהים בהרבה יותר מגשר הזהב.
יש כאן בתי קפה, מסעדות, חנויות, ברים, בתי מלון, כספומט (כמובן), ומה לא? אבל זו לא סתם עיר, זו עיר מהאגדות! כל המבנים כאן בצורת טירות, הכל גדול ומרשים, יש כאן גנים אין-סופיים של פרחים מעוצבים, פסלים מכל הסוגים, הכל מושך, הכל מעניין, הכל מרתק!
הרגשתי כמו ילדה שוב, וידעתי שאני רוצה להישאר כאן לנצח! זה היה פשוט מרתק לראות את כל הסמטאות עם הנורות הצהובות, את המזרקות המהודרות בזהב, אפילו הכנסייה הייתה כל כך מרשימה, ולא הפסקתי להתפעל!
החיסרון היחיד היה שבשעה המאוחרת הכל נראה כעומד להיסגר, או כבר סגור.
בשונה ממני, הבחור הגרמני קצת התאכזב. "זה נראה כמו אירופה," אמר בגלוי. "יש מבנים בדיוק כאלה בגרמניה, והנה הבניין הזה נראה בדיוק כמו לונדון, אפילו הקור דומה!" צחקנו, כי באמת היה קריר בראש ההר.
הבנתי למה הוא מתכוון, ואולי זו הייתה המטרה – להביא את אירופה לדרום-מזרח אסיה. אבל אפילו באירופה אין תחושת קסם כמו שיש כאן. השקיעו כאן בכל פרט, כל נורת רחוב, כל פסל, הכל חלק מהחוויה שגורמת לי להרגיש כמו באגדה.
הגענו למתקן שחיפשנו, אחרי שירדנו שתי קומות במעלית ומצאנו עיר שלמה בתוך ההר – יש שם ארקייד שלם של 3 קומות, חסין מפני מזג האוויר, מלא במתקנים לכל הגילאים.
בדיוק כמו במתקן בניו זילנד – גם כאן היינו צריכים להוסיף כסף ולבחור כמה רכיבות אנחנו רוצים לעשות. רכיבה אחת הייתה 50K דונג (כ-2 דולר), אז התחלנו בזה. נכנסנו במהירות כי המקום היה כמעט שומם.
זה מוזר ללכת במרחבים כל כך גדולים כמו פארק שעשועים כשהוא ריק מאנשים. זה נפלא כי לא חיכינו באף תור, ועלינו על ארבעה מתקנים בחצי שעה, אבל התחושה של הגודל של המקום הוסיפה לאווירת הקסם. תהיתי איך זה נראה כשהמקום מלא באנשים, התורים מלאים, ובטח מחכים שעות לכל מתקן.
הרכיבה במתקן הייתה כל כך מהנה! זה מרגיש קצת משוחרר מדי כשכל מה שמחזיק אותי זו חגורת בטיחות רופפת, ואפילו לא שחררתי את המהירות לגמרי, כי אני לא מספיק הרפתקנית כנראה, או אולי כי זו הפעם הראשונה שלי כאן, וזה היה מספיק מדהים גם ככה!
מיד כשיצאתי צעקתי להם: "בואו נעשה את זה שוב!" אבל היו לנו עוד מתקנים להספיק, והבנו שאנחנו קצרים בזמן.
המשכנו למתקן המגדל בו יושבים על כיסאות נוחים מדי, עולים עד למעלה, ונוחתים במהירות. זה היה ממש כיף! וכן, שומעים אותי צורחת בסרטון.
המשכנו לרכבת שמציגה את עצמה כמפחידה, וכשאמרתי שאני לא רוצה לעלות, הבנים הפצירו בי: "עכשיו את חייבת!" למה אני מקשיבה להם בכלל?
עליתי. וציפיתי לפחד אבל זה היה ממש מגוחך, עד שבקטע האחרון היו מיצגים של כרישים ודינוזאורים. למה שאפחד מדינוזאור? זו חיה מרתקת! וכריש? כשאני קלירלי לא במים? יכלו להתאמץ יותר.
התקרבה השעה לאכול, כי הסבירו לנו שהבופה שלנו הוא מ-6 עד 9 בערב, אז התחלנו לחפש אותו. בדרך חלפנו על פני רחובות מהממים, מסעדות קטנות, משפחות, זוגות, יש כאן אנשים, בדיוק במידה כדי שהמקום לא יהיה שומם.
מצאנו את הבופה שלנו, שבמקרה היה בסגנון גרמני, גרמני מדי. העיצוב כולו נראה כמו בגרמניה, העובדות לבושות בבגדי אוקטובר-פסט מסורתיים, כוסות בירה מגיחות מכל פינה, ואנחנו רק צוחקים על זה שהבחור מרגיש בבית.
"קודם נמצא שולחן?" "קודם נשתה!"
כל אחד מאיתנו קיבל בכניסה 2 שוברים למשקה חינם, אז ידענו שאנחנו הולכים להישאר כאן זמן מה. פחדתי שיגלו את הזהות האמיתית שלי כמישהי שלא שותה בירה, אז שתיתי גם, ולא, אני עדיין לא מבינה איך אפשר לשתות את זה, וכל כך הרבה מזה!
מצאנו שולחן והסתערנו על הבופה, כולנו כבר ממש רעבים. היה שם הכל מהכל, קונטיינרים בלי סוף, מכל פינה בעולם. אני חושבת שגם אם הייתי מנסה לטעום הכל – לא הייתי מצליחה.
אחרי הארוחה יצאנו והמשכנו לשוטט במקום העצום הזה. הגענו למקדש יפני, שם פגשנו מעופפים מכל מיני סוגים, אז חזרנו על עקבותינו.
זה מקום כל כך גדול, חשבתי על זה שבקלות אפשר פשוט להישאר כאן, בטעות או בכוונה – יש כאן כל כך הרבה פינות נסתרות ואין הרבה עובדים בשעה הזאת. חשבתי על זה שאם אנחנו לא מספיק אחראיים לחזור בזמן לרכבל האחרון אנחנו יכולים פשוט להיתקע כאן, ואולי (גם) בגלל זה יש כאן בתי מלון.
חשבנו לחזור שוב לגשר הזהב כי כתוב שהוא פתוח עד 8, קיווינו שעכשיו בלילה נוכל לראות אותו מואר, והעננים כבר התפזרו. אבל איחרנו את הרכבל האחרון שיצא ב-7 וחצי, אז נשארנו עם התמונות המעורפלות.
כשהתקדמנו לעבר הכפר הצרפתי ראינו עובדים של המקום רצים לכיוון הרכבל הקרוב.
"מה, זה האחרון? אבל רק 8 בערב, חשבתי שהמקום פתוח עד 10," אמרתי, מבולבלת.
נתקלנו בעובד שזירז אותנו. שאלנו לגבי הלו"ז של הרכבלים והוא ענה שבשעות האלו יש רכבלים למשך עשר דקות, כל שעה. אז אם לא נספיק עכשיו, נצטרך לחכות שעה.
הבנו שעדיף לנו להתקדם ליציאה, כי יקח זמן עד שנצא מכאן, וכל הפארק כבר סגור. רצנו.
הספקנו את הרכבל הזה. הפעם הוא מגיע ישירות עד למטה, בנסיעה הארוכה הזו. ישבנו ברכבל חשוך לגמרי, בלי מוזיקת מעליות הפעם, עם הרבה יותר פחד.
הפעם שמענו את היער, וכאילו בלי שליטה, התחלנו לדבר על הישרדות.
"כמה זמן אתם חושבים שתצליחו לשרוד כאן אם ניפול?" אמר הבחור.
"שעה!" צעקתי מפוחדת.
הם צחקו, אני ידעתי שפחות.
"ראיתי סרטי אימה כאלה! אני לא רוצה להיות באחד כזה!" אמרתי בחשש.
"מזל שלא עשיתי את זה לבד כמו שחשבתי בהתחלה, זה היה יכול להיות הרבה יותר מפחיד," אמר הבחור.
מצאתי את עצמי מסתכלת החוצה למטה מהחלון, כאילו מתמסרת לפחד, מנסה להרגיש אותו ולתת לו למלא אותי, ומזכירה לעצמי שאני מוגנת. כל המחשבות הרעות עלו לי תוך רגע – נזכרתי בכתבה ההיא על אסון הרכבל, בכל החיות המסוכנות שיכולות להיות כאן ביער, ואפילו הדאגה הטריוויאלית שנגמרה לי חבילת האינטרנט ואני צריכה לחדש אותה. איזה תזמון.
"הנה אנחנו כבר קרובים, אל תדאגי, מכאן כבר בטוח נשרוד," הוא קטע את המחשבות שלי, והצליח להרגיע את הפחד הספק-רלוונטי, ספק-מגוחך שלי.
ביציאה מהרכבל עמדה עובדת ומיד שאלה אותנו: "אוטובוס??" הנהנו לרגע תוך כדי שהיא אמרה "דה נאנג?"
"אוטובוס לעיר?" שאלתי, מוודאה שהבנתי.
"כן, כן, אוטובוס לדה נאנג! חינם!" ענתה תוך כדי שהיא מובילה אותנו.
מגניב! הלכנו אחריה במקום הענק והשומם. ראינו רק עובדים נוספים כל כמה מטרים, ומקום שבנוי להכיל אלפי אנשים עם תורים מסודרים, ורק אנחנו נמצאים בו. כמה מוזר.
היא הובילה אותנו ליציאה בזריזות, כאילו אנחנו מאחרים, תוך כדי שהיא מדברת במכשיר קשר שלה במשהו שנשמע כמו: "יש לי כאן עוד תיירים אבודים! חכו להם!"
הגענו החוצה, חטפנו את הלחות במלוא עוצמתה. "כמה חם כאן למטה לעומת ראש ההר," אמר הבחור, והעובדת סימנה לנו לשבת לחכות.
תוך כמה דקות הגיע האוטובוס ולקח אותנו עד למרכז העיר, משם לקחנו מונית קצרה בחזרה.
תהינו אם יש אוטובוס חינמי גם בהלוך, ורק למחרת שאלתי את צ'אט GPT שסיפר שאכן למחזיקי כרטיס מוזל של אחרי השעה 3 בצהריים יש אוטובוס חינמי ממרכז העיר לפארק.
לא שזה היה כל כך נורא, כי חלקנו מונית וסך הכל יצא לכל אחד בערך 150K (כ-6 דולר), אבל אם הייתי עושה את זה שוב, הייתי מגיעה בהסעה מוקדם בבוקר, נשארת שם כל היום, וחוזרת מאוחר, כמו עכשיו.
כי אני חושבת שלראות את העיר הזו בלילה זו חוויה מדהימה שאסור לפספס – וכל הסיורים המאורגנים חוזרים לעיר כבר ב-3.
המקום הזה כל כך גדול, וכל כך מרתק. בכל פינה אפשר למצוא משהו חדש. במהלך היום יש מופעי רחוב, ובלילה, כן, יש מופעי לילה.
בחלומות שלי הייתי נשארת שם לילה במלון ההוא בטירה, ומתעוררת לקסם הזה, וכל מה שאני יכולה להגיד, זה שנשאר לי חשק לעוד. אני פשוט רוצה לחזור.
מזל שיש לי כאן עוד 3 שבועות, כי אני עלולה לעשות בדיוק את זה.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע