קיירנס: מסע שלא התחיל כמתוכנן
מסע בזמן 🕰️ על החלטות אמיצות ותחושות בטן
כשהגעתי לקיירנס לא ציפיתי להרגיש שהגעתי לתאילנד. ולא ציפיתי להחליט לעזוב רק אחרי יומיים. הדבר היחיד שכן ציפיתי - זה לא לצפות לכלום.
אומרים שהתבונה הגדולה ביותר במסע היא להבין מתי משהו לא עובד, ולא להתעקש רק כי "ככה תכננתי". אבל בכל זאת, הרגע שבו החלטתי לשנות תוכניות בפתאומיות זה רגע מלחיץ. במיוחד כשאני עושה את זה לבד.
📍 קיירנס, אוסטרליה | 16/07/2023
הגעתי ל Cairns
הרפתקה בטעם של תאילנד, רק באוסטרליה
אז עזבתי את גן העדן. אני לא מגזימה — פשוט לאחד האזורים ב-Gold Coast קוראים Surfers Paradise, ולא רק בגלל הגולשים.
לפני שהגעתי לאוסטרליה כלל לא ידעתי על קיומו של המקום הנפלא הזה, ורק כששמעתי מאנשים כמה יפה כאן, החלטתי שזה שווה ביקור. אני בטוחה שיש עוד מקומות נהדרים לראות כאן באוסטרליה, ומקווה שאספיק לראות כמה שיותר מהם.
בינתיים, הגעתי (סוף סוף) ל-Cairns. אחרי טיסה קלה של שעתיים וחצי, בה התחלתי לקרוא ספר חדש (ואני כבר כמעט ב-20% מתוך 600 עמודים 😊), נחתתי בעיר קיירנס — וקיבלה את פניי לחות מטורפת, שגרמה לי להבין מאוד מהר שאני נמצאת במקום אחר לגמרי.
ניסיתי לבדוק מראש על תחבורה מהשדה למלון: הליכה של שעה, 9 דקות ברכב, אין רכבת, אין אוטובוס. קצת מוזר. נהגי המונית אמרו שזה בערך 25$, ובסוף יצא שלקחתי שאטל ב-20$, כי לא ממש ראיתי אופציה אחרת מסביב.
שמתי את המזוודות בחדר במלון, השעה 7:30 בערב, יום שבת, והחלטתי ללכת למרכז העיר. הליכה של חצי שעה או רבע שעה באוטובוס — לקחתי אוטובוס. בנסיעה הנהג אומר לי שהתשלום הוא במזומן בלבד. מזומן?! פה חשדתי. 2.40$ מקנים כרטיס לשעתיים (או ארבע שעות ביום ראשון). מאוחר יותר גיליתי שיש גם כרטיס יומי ב-4.80$ או שבועי ב-20$.
חשבתי על כמה לא מתקדם זה לקחת כסף במזומן באוטובוס, ושאפילו בישראל כבר לא עושים את זה. במיוחד אחרי שהגעתי מערים בהן התחבורה הציבורית כל כך מפותחת — זה די הפתיע אותי.
אמנם חשוך בחוץ, אך אני מצליחה לזהות את העצים המוכרים. הרחובות נראים לי כמו נופים שכבר ראיתי בעבר. אני רואה המון מסעדות מסוימות, ואנשים מסוימים... הכל מרגיש ונראה כמו תאילנד. וואו, ממש הופתעתי, בלשון המעטה.
למרות שזה די הגיוני — הרי קיירנס נמצאת גאוגרפית קרוב מאוד לאסיה — פשוט חשבתי שהיא עדיין תרגיש כמו אוסטרליה, אך לא כך הדבר. כולם עם כפכפים ובגדים קצרים, מזג האוויר טרופי כמו בספרים, אפילו שוק הלילה נראה כמו בתאילנד — רק עם מחירים של אוסטרליה, או משהו בין לבין.
פתאום יש מקומות של מסאז'ים בכל פינה, הרבה אנשים ברחוב כי בכל זאת שבת בערב, אז גם לא מעט שיכורים, וכמו בתאילנד — ריח חזק של וויד באוויר. אני מאוד אוהבת את תאילנד, פשוט לא ציפיתי לזה כאן ועכשיו.
לא ציפיתי גם למראות הקשים של העניים כאן באזור. הם משוטטים ברחובות — שיכורים, חבולים, יחפים — ילדים ומבוגרים. נראה שהם ממש חסרי כל, ורובם המוחלט ממוצא אבוריג'יני (האוסטרלים הראשונים). הם מסתובבים בקבוצות, לפעמים יושבים על כל ספסלי תחנת האוטובוס. כשעברתי שם, הרגשתי צורך לעבור מדרכה.
חשבתי על זה מאז — על הצורך הזה. על זה שגם אם היו שם חבורת ילדים שיכורים, הייתי עוברת מדרכה, או אפילו סתם חבורה של בנים. כי חושך עכשיו, ולמדתי לא לשים את עצמי במקומות שיכולים אפילו להיות פתח לצרה. אני לא מפחדת — אני נזהרת.
מעבר לזה, פשוט הרגשתי שזו לא התחלה ממש טובה במקום חדש. אולי זה רק כי שבת בערב, וכולם שיכורים בשעה הזאת בכל עיר. אני צריכה לראות את העיר ביום — כדי להבין יותר.
📍 קיירנס, אוסטרליה | 17/07/2023
"אפשר את האוכל שלך?"
כשארוחת צהריים הפכה לשיעור בחיים
התעוררתי מוקדם ויצאתי לטייל בעיר. הפעם בחרתי בהליכה של חצי שעה — שהרי אני גם ככה הולכת כל היום, אז מה זה כבר משנה?
הגעתי לשוק סוף השבוע. יש בשווקים האלה משהו מקסים בעיניי. מעבר לדוכני אוכל מעניינים, אני תמיד נתקלת בדברים מיוחדים: באנשים שונים המציגים את מרכולתם, בטעמים, בריחות ובצבעים השייכים למקום הספציפי הזה. כאן כמובן נתקלתי בהמון ירקות ופירות טרופיים, אפילו כאלה שאני לא מכירה בכלל. הכל ססגוני, טרי ומזמין.
הגעתי לדוכן שמכר חצי קליפת קוקוס ובתוכה יוגורט עם פירות טריים, דבש וקינמון. זה היה פשוט מעדן! והרגיש מאוד מיוחד ואותנטי.
השוק נמצא קרוב לקניון בעיר, אז נכנסתי לעשות סיבוב. מסתבר שכולם כאן בפנים — בורחים מהלחות הדביקה שבחוץ. קניתי לעצמי סלט ארוז וצלחת עם שלושה שניצלים קטנים. באזור המסעדות היה לי רועש מדי, אז חשבתי שיהיה נחמד לצאת החוצה ולאכול על הספסל שבתמונה.
הבנתי שאני עדיין רגילה לערים הגדולות, בהן זה מה שכולם עושים — כולל אותי: קונים אוכל בטייק אווי ויוצאים לאכול בפארק, כי זה מקסים. הלחות כמעט גרמה לי להתחרט, אך בסוף בחרתי באוויר הפתוח.
אכלתי להנאתי… עד שהגיעה חבורה של הומלסים מבוגרים והתיישבה לידי. לא ממש לידי — יש בספסל מחיצה — אך מספיק קרוב כדי שאגעל מהריח שהביאו איתם. חשבתי לעצמי האם לקום או להישאר לאכול. החלטתי לסיים מהר ולקום. אמצע היום, אמצע הרחוב, יש עוד אנשים מסביב. לא פחדתי שיעשו לי משהו, ועדיין הרגשתי את עצמי מתכווצת.
אחת מהם, שישבה הכי קרוב אליי, בהתה בי במבט מוזר. כשהרמתי את העיניים אליה, היא ביקשה ממני שניצל אחד. חשבתי על זה אולי לשבריר שנייה — ונתתי לה אחד. הם נראים מאוד מסכנים, ומאוד מוזנחים. אחד מהם התחיל להסתובב מסביב לספסל, וחשבתי על תיק הגב שלי — הרגשתי שאני לחוצה.
עברה אולי שנייה והיא שוב שאלה: "אפשר גם מהסלט?" עניתי שאני מצטערת, אבל לא. הבנתי שאני כבר חייבת לקום. לקחתי עוד שני ביסים — והיא שוב שאלה: "אפשר את עגבניית השרי מהסלט?" עכשיו כבר הייתי יותר תקיפה בטון שלי. "סליחה, זה האוכל שלי." קמתי והלכתי.
הבנתי שהיא אפילו לא אמרה לי תודה על השניצל, ואולי בכלל אני הייתי הטרף כאן והם תכננו לפגוע בי. כעסתי עליה — שהיא חוצפנית, ושתלך לעבוד. אבל ברגע שאחריו, כעסתי על עצמי. איך אני יכולה לשפוט ככה אנשים, שהם באמת מסכנים, ושאני פשוט מפחדת מהם? הייתי צריכה פשוט לקום. או להשאיר לה את האוכל ולקום. אבל פחדתי נורא, ונגעלתי נורא.
חשתי רחמים כלפיהם — אך לא אמפתיה. ובתוך הסיטואציה, לא ידעתי מה נכון לעשות. זה הזכיר לי עוד סיטואציות שקרו לי בעבר — בהן אנשים זרים, גברים, פנו אליי ברחוב לעזרה, אפילו בארץ — והרגשתי מאוימת, אז כמובן שלא עזרתי.
כשסיפרתי על זה לאמא היא אמרה שזה בגלל שאני בחורה, אז למדתי להיזהר ולהיות בכוננות כל הזמן. מקווה שבפעם הבאה אדע לעשות את הדבר הנכון.
📍 קיירנס, אוסטרליה | 18/07/2023
אולי טאונסוויל?
החלטתי לעזוב, והעיר החליטה להראות לי מה אני מפספסת
בבוקר הלכתי לסופר פארם המקומי. חיפשתי בושם חדש, משקפי שמש במקום אלו שהלכו לאיבוד, ועוד כל מיני דברים. בכל עמדה שניסיתי בשמים ומדדתי משקפי שמש, עובד של החנות נעמד בקו ישיר אליי כדי לראות שאני לא גונבת כלום. הרגשתי את המבט שלו בעצמות שלי.
נעמדתי בתור לקופה, כשפתאום שמתי לב שהקופאים מבקשים מכל מי שמשלם שיפתח את התיק שלו ויראה לקופאי שהוא לא גנב כלום. אוקיי. זה כבר מוגזם. לאיזו עיר הגעתי? כולם כאן גנבים?
במלון שאני נמצאת בו מדגישים שוב ושוב לוודא שהדלתות נעולות בכל רגע נתון. משהו בתוכי מרגיש לא בסדר. התבשלתי במחשבות, חשבתי שוב ושוב על האופציות שלי. הבנתי שאני צריכה יותר מידע, ולכן פניתי למי שאני סומכת עליו יותר מכולם — גוגל.
שאלתי שאלות על קיירנס, קיבלתי תשובות ענייניות על האוכלוסייה עם נתונים דמוגרפיים מפורטים, ועוד דוגמאות לשאלות שאנשים אחרים בדרך כלל שואלים. מסתבר שאני לא היחידה ששמה לב לתופעה. את אותן השאלות שאלתי לגבי העיר טאונסוויל.
הממצאים מראים שטאונסוויל אכן עיר גדולה יותר, מפותחת יותר, עם אחוז קטן של הומלסים ואחוזי פשיעה נמוכים מקיירנס. יש שם גם אוניברסיטה, מה שמרמז על סוג האוכלוסייה. קראתי על אזורים ספציפיים בעיר — איפה כדאי להסתובב ואיפה פחות.
ותוך כדי הקריאה, אני מקבלת הודעות: שתיים מתוך שלוש הדירות שקבעתי לראות כבר לא רלוונטיות. אני אמורה לסמוך על דירה אחת? חשבתי על כל הדירות שסירבו לי במלבורן. זה בדיוק הזמן להראות שלמדתי משהו מהתקופה הזאת. תקראו לזה סימן משמיים, אני קוראת לזה בעיטה בתחת. אני עוברת לטאונסוויל.
שלחתי הודעה לבעלת הדירה שם. היא ענתה במהרה, שילמתי, הזמנתי כרטיס אוטובוס ליום שבת — וזהו.
מה שאני הכי שונאת בלהגיע להחלטה זו השנייה שאחריה. בשנייה אחרי שקיבלתי החלטה, אני תמיד מתחרטת. עולים לי שוב כל הספקות.
"יש לי עוד דירה לראות כאן... אולי היא בשבילי?"
היא לא.
את לא באמת רוצה חוזה שכירות במקום מסוכן, גם אם הוא לשלושה חודשים. זה גם כאב ראש של לעשות חשבון מים, חשמל וכדומה. גם הסתכלת עכשיו באתר וראית שכבר יותר מ-50 אנשים ראו את הדירה, והיא עדיין לא מושכרת. כנראה שיש סיבה.
"אבל בטאונסוויל הרבה יותר יקר... אני בטח עושה טעות."
את לא.
המקום הזה צץ לך משום מקום — וככה קורים הדברים הכי טובים (ראי ערך: אוסטרליה). זה בדיוק מה שרצית. יש לך דירה מוכנה שרק מחכה לך. תוכלי לגור בה מעכשיו לשלושה חודשים, או לכמה שתרצי, בלי לעבור את מסכת העינויים של חיפוש דירה כמו במלבורן.
אז נכון, יש לזה מחיר. אבל ביום שני הקרוב כבר תתחילי לחפש עבודה.
"אני מרגישה שזו החלטה פזיזה."
פזיזה? פספוס זה שלא לקחו אותך לעבוד כמנתחת מערכות מידע באיזו חברת הייטק.
קוראים לזה תחושת בטן. וזה מה שאת באמת רוצה. נעים מאוד.
"ממש מצחיק."
סתמי.
השעות האלו הרגישו כמו נצח. הרגשתי שאני חייבת עצה. כשהתלבטתי מה לבחור — זה היה נורא, ואחרי שבחרתי — זה הרגיש עוד יותר גרוע.
האם עשיתי את הדבר הנכון?
רק שלא עשיתי טעות.
שלחתי לאמא מיליון הודעות, ואצלה אמצע הלילה. היא ענתה אחרי שמונה שעות, בהקלטה של דקה ו-44 שניות, במילים מרגיעות — בדיוק את מה שהייתי צריכה לשמוע.
הקשבתי להקלטה שוב ושוב במשך היום.
אולי יום אחד אמצא את המילים האלו בעצמי.
עד אז — תודה שיש לי את אמא.
(ופנקייק.)
ההחלטה לעזוב את קיירנס הייתה אינסטינקטיבית, וגם אם לא היו לי כל העובדות, משהו בתוך הבטן אמר לי ללכת. אמא שלי תמיד אומרת שאני "מחליטה בלב", וכנראה שהיא צודקת. אבל אני גם מאמינה שהגוף יודע לפני שהראש מבין.
ואם לפעמים זה נראה כמו "בעיטה בתחת משמיים", אז זה כנראה מה שאני צריכה. ובינתיים, אני מקשיבה שוב ושוב להקלטה של אמא, ומנסה למצוא את הקול הזה גם בתוך עצמי. עד אז - לטאונסוויל.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.