נערת העיר ותיק גב
הכנות לסיור הלופ בצפון וייטנאם
📍האנוי, וייטנאם
כדי שלא אפספס את החופשה שלי (כלומר, את החיים שלי), חקרתי אטרקציות בהאנוי ונתקלתי שוב ושוב ב'לופ' – סיור אופנועים של שלושה ימים באזור הצפוני של וייטנאם. כל מטייל שפגשתי והפוסטים בקבוצות הפייסבוק אמרו בקול אחד שזו חוויה שאסור להחמיץ.
כשעברתי בין סוכנויות הטיולים השונות והשוויתי מחירים והצעות, נתקלתי בפרסום בפייסבוק על חברת "Infinity". הכותב סיפר שנהנה מאוד, שהכל היה מאורגן היטב, ושהקבוצות שלהם בינלאומיות – וזה דווקא קסם לי. קיוויתי רק שהנפיחות בעין לא תהווה בעיה.
בגלל הנפיחות בעין חשבתי שיהיה רעיון טוב להחזיר את העדשות החומות למשקפיים החכמים – העדשות המקוריות, שאולי יטשטשו קצת את המציאות, לפחות בתמונות. למרות שכבר החלפתי עדשות לפני, זה עדיין היה מלחיץ ביותר. אחת מהסצנות האלה שהגיבור צריך לחתוך את החוט האדום או הכחול כדי לנטרל את הפצצה, ובסרטים תמיד יש מוזיקה דרמטית ברקע שגורמת ללחץ הדם לעלות בחדות.
אחרי כמה ניסיונות, הצלחתי! ובדרך אפילו ניקיתי את המשקפיים עם צמר גפן ומי פנים. אוקיי, אוקיי, עכשיו קיבלתי את המסר שלך, יקום יקר – זיהום בעין זה לא מספיק ברור, אולי הבעיה הייתה בכלל במשקפיים. או אולי... בי?
כשראיתי צילומים שלי עם המשקפיים והעדשות המתחלפות, לפעמים פשוט נראיתי לעצמי... חנונית. כן, עדיין יש דברים שמפריעים לי בעצמי, כמו לכל אחת, ואני חושבת שזה תמיד יהיה ככה. אולי אפילו יתווספו דברים לרשימה הזו עם השנים, אבל אני בוחרת לאהוב את עצמי יחד עם הרשימה הזו, ולא לתת לה לגרום לי להסס.
לקחתי איתי טיפות עיניים (ותיק גב!) ויצאתי לדרך.
מצחיק שאחרי 32 שנה אני לראשונה מוצאת את עצמי תרמילאית אמיתית, עם תיק גב ממש. אף פעם לא הבנתי את הקונספט – למה לסחוב את כל הציוד על הגב כשאפשר פשוט לגלגל מזוודה? אבל עכשיו הבנתי – כשיוצאים מהערים המרכזיות ומגיעים לאזורים כפריים, מזוודה פשוט לא מתאימה לשבילי העפר והדרכים המשובשות.
לפני היציאה ל'לופ' ניצלתי את הבוקר הפנוי כדי לעשות כמה סידורים במרכז העיר. האיסוף שלי ללופ היה אמור להיות משם, אז הגיוני להעביר את השעות שלפני במרכז. אחד הדברים ברשימה היה לעשות ציפורניים. הגיע הזמן. ככה זה כשתלויים בזה.
כל פעם שאני נכנסת למכון יופי אני חושבת על העסק המשגשג הזה ועל התחרות הקשוחה שיש בו. קיבלה את פניי בעלת העסק – לא קשה לזהות את הדמות האחראית, זו שמחלקת הוראות לכולן וניכר שהשירות הוא ערך עליון אצלה. כשהראיתי לה את העיצוב שאני רוצה (זה שראיתי בגוגל), היא מיד הסמיקה כמו ילדה קטנה ואמרה: "אני עשיתי את זה."
מעולה, חשבתי לעצמי, אז בטוח אדע מה אני מקבלת. זה נפוץ להראות תמונות עיצובים לבונת הציפורניים, אבל בכלל לא בטוח שיצא כמו המקור.
הזמן עבר בנעימים ואחרי שקשקשנו קצת, בעלת המקום שאלה אותי ואת שאר הבנות בסלון אם אנחנו רעבות, ואמרה שהיא מזמינה אוכל.
"האמת שכן, לא אכלתי עדיין 😅" השבתי, בזמן שכל השאר אמרו "לא תודה."
אוי, מביך. אולי היא שאלה רק מתוך נימוס ולא ציפתה שאגיד כן? וגם, איך אדע אם אוהב את האוכל? הרי אני בררנית מפונקת. טוב, כבר אמרתי כן, כי מי אני שאסרב לאוכל חינם?
היא יצאה החוצה לרגע וחזרה, ואחרי כמה דקות הגיע מישהו עם סנדוויץ' וייטנאמי פופולרי שהם קוראים לו "באן מי" (שזה גם פשוט "לחם"). בלחמנייה היו חביתה, נקניקיה, פטרוזיליה בשפע, וסלט כרוב עם רוטב מתקתק.
אפשר לומר שזה לא משהו שהייתי מזמינה לעצמי, אבל דווקא בגלל זה אהבתי את הרוח ההרפתקנית הזו. וזה היה מעולה!
רק שאז הבנתי שרק אני קיבלתי סנדוויץ', והיא אפילו לא הזמינה לעצמה. כששאלתי אותה על כך, היא אמרה שהיא מאמינה בלתת בחזרה והיא תמיד מציעה אוכל ללקוחות שלה: "תאכלי הכל, בסדר, נמשיך כשתסיימי," אמרה ברוגע.
אכלתי בזריזות, כי באופן כללי אני אוכלת די מהר, והמשכנו. בסוף, יום הכיף הזה בסלון לקח לי 4 שעות. הבנתי בדיוק למה אחת הביקורות בגוגל אמרה ש"בעלת המקום מקסימה, היא שמה לב לפרטים הקטנים ביותר."
יצאתי מרוצה, אך קצת מותשת. שילמתי מחיר לא מאוד זול (בעיקר בגלל העיצוב) – ₪115 לבנייה בציפורניים ופדיקור עם לק ג'ל. כן, אני יודעת שבארץ זה היה עולה הרבה יותר, אבל אני כבר חיה במונחים של מזרח אסיה, ולכאן זה לא מעט.
עם ציפורניים מושלמות ומשקפיים עם העדשות הנכונות, הייתי מוכנה להתחיל את ההרפתקה. בפוסט הבא אספר לכם על הלימוזינה המפנקת שבה נסעתי במשך 6 שעות כדי להתחיל את הלופ – ועל הנופים המרהיבים והאנשים המרתקים שפגשתי בדרך.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע