קפיצה למים העמוקים במפלי הקווסאן
כשהייתי שקופה, מפוחדת ואמיצה בו זמנית
🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍מואלבול, הפיליפינים
עברתי בין הדוכנים ברחוב הראשי בקבלה של הצעות לאטרקציות בסביבה. מה יש לעשות כאן בכלל? שמעתי כל מיני מושגים כמו "קניונינג" ומפלים, אבל רק עכשיו כשאני ממש כאן אני מתחילה להבין את המשמעות.
מוזר, כאילו הגעתי לחופשה הזו בלי תוכנית בכלל. אפשרתי לעצמי "לזרום" והשארתי לעצמי הרבה מקום לפספס, לטעות. אני לא יכולה לומר שבאמת תכננתי חופשה.
מצאתי דוכן שבו המוכר נשמע בטוח בעצמו. הוא נתן לי פיץ' מכירתי משובח, הראה סרטונים מהאטרקציות, וראיתי עוד ועוד אנשים שסוגרים דרכו טיולים. נשמע מבטיח.
את האטרקציה של הקניונינג במפלי הקווסאן הבנתי שכדאי לעשות כמה שיותר מוקדם, כי בשעות המאוחרות המקום מתמלא באנשים והכל לוקח הרבה יותר זמן. ביקשתי את שעת היציאה הכי מוקדמת - 7 בבוקר, והמוכר הנחמד אמר שמכונית תגיע לאסוף אותי מהמלון בערך בשעה הזאת. "יכול להיות עיכוב של 10-15 דקות, Maam," הוא ציין.
"כן ברור, מובן לגמרי. ואתה בטוח שמכונית מגיעה? כי בשאר המקומות אמרו לי שטוקטוק או אופנוע," השבתי.
"כן בטוח, מכונית תגיע," אמר בביטחון.
למחרת בבוקר חיכיתי במלון, שקעתי בפלאפון ושמתי לב שהתחילו להגיע רכבים, אבל אף אחד מהם לא עבורי.
פתאום ראיתי שכבר 7:45. מה קורה פה?
שלחתי לו הודעה שאני עדיין מחכה לאיסוף של שעה 7.
"הנהג אוסף את החברים שלך בדיוק, אל תדאגי," השיב האדון.
מה? אם יש משהו שאני בטוחה בו זה שאין לי כאן חברים.
ככה התחילה שיחה מוזרה בה הוא אומר שהנהג בדרך והנה הוא כבר מגיע. עד שהוא התקשר אליי וכבר לא יכולתי לשמור את התחושות שלי בבטן.
"כבר עברה שעה ואני עדיין מחכה! למה הנהג לא כאן?!"
מתחבטת בין "זה זמן פיליפיני, תרגעי, את לא באמת ממהרת לשום מקום" לבין "הוא משקר לי, קרה כאן משהו והוא לא מספר לי".
כשהגיע הנהג, נחשפה האמת.
"סליחה גברת, לא קיבלנו את השם שלך."
המוכר "האדיב" פשוט שכח לשלוח את השם שלי למנהל שלו אתמול, וגם אם הייתי מחכה עוד שעתיים, אף אחד לא היה מגיע, כי פשוט שכחו אותי.
איך אתה מעז לשכוח אותי?!
איך? אתה? מעז??????
מי אתה בכלל שתצית בי את הטריגר הזה?
מי אתה שתגרום לי להרגיש שקופה שוב?
מי אתה חושב שאתה?????
הלכתי שני צעדים עם הנהג רק כדי לראות שהוא כאן עם אופנוע, ולא עם מכונית כמו שהבטיחו לי.
"תתקשר לבוס שלך!" כבר רתחתי מעצבים.
בטלפון הוצאתי את כל התסכול שלי שהתחיל מזה שלא הגיעו בזמן שסיכמנו, לא ברכב שסיכמנו, ושפאק*נג שכחתם אותי!!!! המשיך בזה שלא שתיתי קפה עדיין, לא אכלתי, ואני פשוט כועסת!
אני מנסה להבין אם נהרס לי היום ועדיף כבר לוותר, כי עם אנרגיה כזו איך בכלל אצליח ליהנות?
"פשוט תלכי," אמרתי לעצמי, מנסה לשחרר את הכעס, עייפה מזה שכל דבר הופך לדרמה.
"זו אשמתו של המוכר," אמר לי הבוס.
כאילו אכפת לי מי אשם.
החלטתי ללכת בכל מקרה, כי מה יעזור לי להישאר עצבנית בבית? אולי במהלך היום אצליח להירגע.
המחשבה הזאת החזיקה בדיוק שנייה, עד שהבנתי שלנהג האופנוע שלי **אין קסדה**, ובטח שאין קסדה לתת לי.
"אתה רציני שאתה מבקש ממני לעלות איתך בלי קסדה בכבישים המלאים בורות האלה?"
"זו נסיעה של קילומטר, עד שנגיע לרכב שנמצא בעיירה," הוא אמר. לא ברור אם הוא מנסה להרגיע אותי או להלחיץ אותי.
"לפוצץ הכל כדי לא לעלות על אופנוע בלי קסדה?"
"לעלות על אופנוע בלי קסדה????"
אוקיי, יש לי שתי בחירות גרועות.
עליתי על האופנוע, החזקתי חזק (שלא לומר עצמתי עיניים), וקיוויתי שההחלטה הזו לא תעלה לי ביוקר. נסיעה שהרגישה כמו נצח הסתיימה בשלום, העבירו אותי כמו מטען לטנדר מלא אנשים שחיכו רק לי.
תהיתי אם הם קיבלו הודעה לעצור באמצע הדרך ולחכות לי, או שאולי הייתי מחכה כאן גם אני. לרגע חשבתי אם הם בטח חושבים שאני סתם מאחרת ובזבזתי להם זמן. רציתי לצעוק "שכחו אותי!" אבל הכעס פשוט הכיל אותי והזכרתי לעצמי שלא באמת אכפת לי מה הם חושבים עליי.
הנופים שעברנו בדרך למפלים הרגיעו אותי מבלי ששמתי לב. מצאתי את עצמי מתפעלת מהצבעים הבוהקים שאני רואה ושוטפת את העיניים בכל היופי הזה. אולי במקום להתחפר במחשבות רעות, הטבע בעצמו סינוור אותי ושחרר את האנרגיה הרעה.
כשהגענו מילאנו טפסים, קיבלנו ווסט, קסדה, ומדריך צמוד.
"למה כל אחד צריך מדריך צמוד ולא הולכים בקבוצה?" שאלתי את המדריך שלי, שלא ממש הבין ולא דיבר הרבה במהלך שלוש השעות שהיינו יחד.
במהלך הסיור הבנתי שכל אחד מתקדם בקצב אחר, ולכן הגיוני יותר להתקדם לבד ולא תלוי בקבוצה גדולה. עדיין היו קבוצות, לא גדולות, אבל הבנתי את העדיפות למדריך פרטי. כך שבעצם קיבלתי נושא כלים, צלם, מדריך - והכל כלול במחיר.
הבחור הנחמד צילם אותי בלי הפסקה - את כל הקפיצות שלי מכל הצוקים, את הנופים מסביב, את המפלים, ואפילו שמר לי היטב על המשקפיים החכמים כשביקשתי.
הוא סחב את הפלאפון שלי לכל אורך הדרך, ותהיתי איך הוא הצליח להשאיר אותו יבש. אני קפצתי מהצוקים וראיתי אותו קופץ מהסלע הנמוך ביותר ופשוט מחזיק את הפלאפון שלי באוויר כשהלב שלי צונח.
עברנו דרך נחלים, מפלים, סלעים, צוקים, ואולי שאר האנשים עברו את המסלול הזה בהליכה, אבל אני לחלוטין יכולה לומר שעברתי אותו בריצה.
המדריך הצעיר פשוט שם גז, קיפץ מסלע לסלע, רץ בירידות, דילג בעליות, ורק באמצע הדרך הבנתי - 'אני בקושי רואה את הנוף מסביבי אלא רק עסוקה בלהביט מטה לרצפה כדי לראות על איזה סלע לדרוך'. חשבתי על זה שבטח יותר מאוחר אצפה בסרטונים, בדיוק כמוכם, ואתפעל מהנופים היפים שלא הרמתי אליהם מבט.
בחלק האחרון של הסיור הוצאתי את המשקפיים מהתיק, כי עברתי היום כבר כל כך הרבה פחדים - לנסוע באופנוע בלי קסדה בכביש משובש, לקפוץ מחמישה צוקים שונים בגבהים של 5, 7 ו-10 מטר. אז עכשיו אפחד שהמשקפיים ירטבו? עדיף לתפוס את הרגע הזה בעדשה, כי כנראה שלא אחזור לכאן שוב.
המסלול באמת היה מדהים, הטבע בשיא תפארתו, המים היו קרים ונעימים, המפלים הכו בסלעים בעוצמה, האוויר היה צלול, ומזג האוויר היה מושלם.
בדרך חזרה לבקתה ממנה יצאנו לסיור, הליכה של 40 דקות עברה במהירות שיא, כי העברתי אותה בשיחה עם בחור גרמני. הוא סיפר שהוא בחופשה של חודש, כי כל מקום עדיף על מזג האוויר של גרמניה עכשיו. הוא כבר מכיר את מזרח אסיה טוב, וזו הפעם הראשונה שלו בפיליפינים.
הוא סיפר על המקומות שהיה בהם, על כך שהוא מעדיף להגיע לאזורים פחות מתויירים, לחוות חוויות אותנטיות, ולהכיר תרבויות מקומיות.
זה גרם לי לחשוב על מספר הפעמים ששמעתי לאחרונה אנשים שהולכים לבקר במדינות חדשות במקומות לא מתויירים, בכפרים נידחים. אפילו ראיתי שקראו לזה "מחוץ לשביל החומוס" - הכוונה למסלול שכל הישראלים עושים, אבל בעצם הכוונה היא לכל התיירים שמגיעים למקומות מתויירים.
אולי זה לא מקרה שרוב, אם לא כל האנשים ששמעתי מדברים ככה הם גברים. אולי אנשים חושבים שזה אמיץ לנדוד בעולם לבד בתור בחורה, אבל באזורים האלה אני מרגישה מאוד בטוחה, כי יש המון אנשים סביבי. דווקא למקומות פחות מתויירים, לכפרים שכוחי אל, למאחורי הקלעים של המדינות - עדיין לא מצאתי את האומץ, או את הסיבה, להגיע.
אני אוהבת את המקומות המתויירים, אוהבת את מה שיש לערים גדולות להציע. לא סתם נמצאים שם הרבה אנשים.
החזרנו את הציוד, וקיבלנו ארוחת צהריים - כרגיל, עוף מטוגן, אורז לבן, ירקות, ותה קר. זו בעצם הארוחה שאם היו שמים בשולחן עם ארוחות מכל המדינות, היה אפשר לזהות את הפיליפינים מיד. וזה מעולה, כי זו ארוחה שאני אוהבת.
האוכל אכן היה טעים, ויצא ששקעתי בפלאפון זמן רב, שוב בסאבסטאק, שוב כותבת, עד שנראה שעבר זמן דיי רב, רב מדי.
הסתכלתי סביב, ואנחנו שמונה אנשים מתוך אלו שהגיעו יחד בג'יפ בבוקר. חסרות שלוש בנות.
שאלתי את המדריכה האם אנחנו מחכים לבנות כדי לחזור וזו אמרה שכן.
זוג הצרפתים שהיו לידי גם כבר היו מאוד מוכנים לחזור. קשקשנו על זה, אבל נראה שאין מנוס אלא לחכות לשלוש הבנות. חשבתי על זה שהמדריך שלי רץ, ואני בעקבותיו, ואילו הבנות לוקחות את הזמן, וכולנו כאן מחכים להן.
עברו שעתיים (!) מאז שחזרנו, עד שהבנות הגיעו, ישבו לאכול בנחת, והודיעו לנו שאפשר לחזור לעיר.
אז כנראה שהיום הזה היה מבחן בסבלנות, שלא עברתי אותו בהצלחה, יש לומר. בדרך חזרה בג'יפ ישבנו מאחורה הזוג הצרפתי, שלוש הבנות, ואני.
זה התחיל בתור שיחה נחמדה, למרות ששלושתנו רתחנו, עד שנפלט לי "אתן יודעות שחיכינו לכן שעתיים?" בחיוך, כי אני נחמדה. גם הבחור הצרפתי מיהר להוציא קיטור.
הן מיד התנצלו, ואחת מהן סיפרה שבאמת היה לה ממש קשה. לרגע נזכרתי במסלול - אני אמנם רצתי אותו, אבל הוא באמת היה קשה, בטח למי שלא בכושר בכלל. אהמ אהמ (הייתי תפוסה אחרי זה שלושה ימים, עם כל שריר בגוף כואב).
השיחה מאוד מהר הפכה למצחיקה ביותר. דיברנו על כל נושא שבעולם, הכרנו אחד את השני לעומק, כל אחד סיפר על עצמו ועל השלב שהוא נמצא בחיים. שמחתי להכיר אנשים אחרים, וזה עוד הזדמנויות להציג את עצמי. אני מתחילה להשתפר בזה.
חשבתי על כמה כבר יוצא לאנשים בשגרה להציג את עצמם, ולספר על עצמם באמת. רוב האנשים חיים תקופות ארוכות סביב אותם אנשים, שכבר מכירים אותם, ולא יוצא להם לספר על עצמם ולהציג את עצמם מחדש בתדירות כה גבוהה, בטח לא לשנות את ההגדרה שלהם בתדירות כה גבוהה.
וחשבתי על כמה נחמד זה שהמסע שלי בעולם נותן לי הזדמנות להשתפר בזה באופן מיידי.
סיפרתי לבנות על הבלוג שלי, על זה שאני בתחילת הדרך, ואני חיה את החלום שלי, אחרי שנים שעבדתי קשה מאוד כדי להרשות לעצמי.
מצאתי שחשוב לי לציין בפני אנשים שאני לא מוכרת חלומות, שאין דרכי קיצור, שלא נולדתי עשירה, ולא מצאתי דרך קסם. פשוט עבדתי קשה כדי לאפשר לעצמי את החיים שאני רוצה, ולא הכל נוצץ כמו שמוכרים לכם משפיענים ברשתות.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
קפה קטן - תמיכה גדולה ☕
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן