מתחת למים: לגלות עולם שלם, צלילה אחת בכל פעם
מפגשים עם צוללנים מכל העולם, צב ים ענק, והתחושה המוזרה של לצנוח בתוך מים
📍אל נידו, פיליפינים
אני תמיד מוצאת את עצמי לוקחת החלטות מחושבות עם טיפה של זהירות. גם הפעם, כשהתלבטתי לגבי סיור הצלילה, בחרתי בשתי צלילות במקום שלוש. אחרי שסיימתי את הסיור הבנתי שזו הייתה בדיוק הבחירה הנכונה - כמות מושלמת לגוף שלא צלל כבר שנה שלמה.
הגעתי למועדון הצלילה מוקדם בבוקר, מרגישה קצת את פרפרי ההתרגשות בבטן. הצלילה האחרונה שלי הייתה לפני שנה בדיוק, כשפגשתי את נימו בגרייט ברייר ריף. מצחיק איך הזמן עובר, והנה - שוב אני מהדקת חגורת צלילה.
היינו קבוצה קטנה ואינטימית - שלושה צוללנים מוסמכים (הודות לקורס שעשיתי במקסיקו) ושלושה מתחילים לגמרי. בצד המנוסה של הקבוצה פגשתי בחור ממלזיה ובחורה מצרפת. כולנו הגענו לבד, מה שהופך את המפגש למעניין עוד יותר. כמו שקורה לעתים קרובות באזורים תיירותיים, הגעת לבד אומרת בעצם שאתה פתוח לשיחות עם אנשים חדשים.
כשצוללים, השאלה הראשונה תמיד מגיעה: "כמה צלילות כבר עשית?" זו דרך מנומסת לברר את רמת הניסיון. לי היו בערך 10-15 צלילות, לבחורה הצרפתייה היו 6, ואז הבחור הצנוע ממלזיה שיתף בקול שקט שהוא כבר עשה 72 צלילות.
"כמה זמן אתה כבר צולל?" שאלתי בהפתעה מוחלטת. "שנתיים," הוא ענה בפשטות. "גם אני," צחקתי, "יחי ההבדל הקטן..."
התעניינתי עוד: "אז הפכת את זה ממש לתחביב?" ניסיתי להבין אם זה המקצוע שלו או פשוט תחביב ממש יקר.
"אני מנסה להגיע למאסטר צלילה, ולצבור כמה שיותר צלילות," הוא הסביר, וסיפר שצלל המון מסביב למלזיה, והגיע לאזורי צלילה שנחשבים למסוכנים ביותר. "שם רואים את הטבע במיטבו," אמר, והעיניים שלו נדלקו.
מסתבר שהוא נמצא כאן רק ליום אחד: לצלול, ולהמשיך לאי הבא, להישאר שם יום אחד לצלול, וכן הלאה. היה מרתק לשמוע את הסיפור שלו, ולראות את התשוקה בעיניים שלו ברגע שדיבר על מקומות שצלל בהם. בכל פעם שפוגשים אדם כל כך להוט לתחום שלו, זה מידבק.
הבחורה מצרפת, לעומת זאת, הייתה דיי לחוצה. המדריך הציע לה להיות צמודה אליו. רגע אחד פחדתי שהלחץ שלה מדבק, אבל מהר מאוד הסתגלתי למים ולתחושה של להיות שוב מתחת לפני המים.
בסך הכל לוקח דקה או שתיים להתרגל שוב, במיוחד אחרי שהבנתי שלא צללתי כבר שנה שלמה. זה היה קצת מצחיק, ואולי אפילו מסוכן, כי היו דברים ששכחתי לגמרי ורק כשציינו אותם בפניי נזכרתי: "אה, כן, ככה צריך לווסת לחץ... נכון, נשימות עמוקות וארוכות..."
הצלילה הראשונה הייתה בעיקר הסתגלות. ראינו את החיים מתחת למים, אבל המים היו עכורים מאוד, אז זה לא היה מרגש במיוחד. יותר כמו חימום לקראת הצלילה הבאה.
היינו צריכים לחכות שעה בין הצלילות, כדי לווסת את הלחץ שנוצר בגוף תוך כדי הצלילה. נזכרתי בשיעורים עם המדריך ריקרדו במקסיקו, שהיה מדגיש את הנקודה הזו שוב ושוב. ההמתנה הייתה נעימה, ישבנו על הסירה, שתינו קפה חם ודיברנו על המקומות שראינו בעולם.
בצלילה השנייה, שהייתה באתר שונה לגמרי, הנוף מתחת למים היה פשוט מרהיב. המים היו צלולים וכחולים, וראינו להקות של דגים צבעוניים חולפות לידינו. אני תמיד מוקסמת מהיכולת שלהם לנוע כקבוצה אחת, כאילו יש להם מוח משותף.
ואז ראינו אותו – צב ים ענק ששחה בנינוחות כאילו החיים פשוט מושלמים. גם נימו הקטן היה שם (הרחק מהבית שלו באוסטרליה, תהיתי אם הוא מגיע הנה בחופשות). החוויה הזו העבירה בי צמרמורות של התרגשות.
עכשיו כבר הרגשתי בנוח מתחת למים, כל כך בנוח שהתחלתי לעשות שטויות כמו לדמות צניחה חופשית – מוציאה אוויר ובעצם "צונחת" לקרקעית הים. או לעקוב בסקרנות אחרי דג צבעוני ולפתע לגלות שהתרחקתי מהקבוצה כמעט יותר מדי.
תהיתי אם פתאום נגיע לבית של הדג והוא יגיד לאמא שלו: "אמא, תראי מה מצאתי!" והיא תהיה מופתעת לראות שהבן הדג שלה שוב הביא הביתה צוללנית סקרנית מדי.
כשעלינו חזרה לסירה, הרגשתי את השקט המיוחד הזה שמגיע אחרי צלילה. יש משהו מהפנט בעולם מתחת למים – עולם שקט, איטי, ומלא חיים שכל כך שונים מאיתנו. אולי זה מה שמושך אותי לחזור שוב ושוב – הידיעה שאני אורחת בעולם אחר לגמרי.
בדרך חזרה לחוף, שטפתי את המסכה ואת הסנפירים במים מתוקים והסתכלתי על הים. מעניין כמה סודות עוד טמונים שם, כמה יצורים מופלאים חיים בשלווה מתחת לפני השטח. ואולי, מי יודע, אולי יש שם דג קטן שמספר עכשיו לחברים שלו על הצוללנית המצחיקה שחשבה שהיא צונחת.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן