איך למצוא את הקול שלי בין כל הרעש
על האתגר להישאר מחוברת לעצמי בעולם רועש ומהיר
🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍דה נאנג, וייטנאם
השבוע האחרון היה עמוס. הרגשתי שאני מוקפת באנשים כל הזמן, הרגשתי קצת overwhelmed. אני מנסה שוב לחזור לעצמי, כי אמנם אני יוצרת חוויות, אבל קשה לי להקשיב לקול הפנימי שלי כשכל הזמן מדברים אליי.
אני צריכה לעצור רגע, לקחת נשימה ארוכה, ולהתחיל לכתוב.
מאיפה להתחיל בכלל? אני מרגישה שקרו כל כך הרבה דברים - התרוצצתי בין ימים שלמים בחוף הים לארוחות משותפות, דיברתי עם כל כך הרבה אנשים ושמעתי את הסיפור שלהם. הכל מתערבב לי, קשה לי להיזכר.
אני זוכרת שהצגתי את עצמי כל כך הרבה פעמים.
לפעמים מצאתי את עצמי מדברת בלי הפסקה על מה הכתיבה עבורי ולמה התחלתי ומה המטרות שלי, עד שתוך כדי שאני מדברת אני אומרת לעצמי בראש: "טוב אולי תפסיקי לדבר רגע?"
ואז אני בדרך כלל אומרת משהו כמו "טוב אני יכולה לדבר על זה שעות חחח" ומקווה שמי שמולי לא משתעמם למוות.
הם לא, כי בדרך כלל שואלים אותי עוד שאלות, ואומרים לי כמה הסיפור שלי מעניין וכמה אני מעוררת בהם השראה. אבל אולי זה בגלל שאני לא רגילה לראות כמה זוגות עיניים סביבי, מופנות אליי, עד שאני מרגישה שאני חייבת לצאת מהסיטואציה, ולצאת מעצמי. בורחת.
אני אוהבת להקשיב לאחרים, אני אוהבת ללמוד מהם ולקבל השראה. זה אולי עדיין מוזר לי שאני זו שאחרים מקבלים ממנה השראה, ואולי בכל פעם שאני מספרת את הסיפור שלי, אני מאמינה בעצמי קצת יותר.
הבנתי שלפעמים עדיין קשה לי להסביר את עצמי באנגלית, ואני מרגישה שקצת קשה לי לעמוד בקצב של דוברי אנגלית. אני נהנית להקשיב לשיחה אבל בדרך כלל בשיחות כאלה אנשים דומיננטיים תופסים פיקוד, ואנחנו השקטים, ובכן, נשארים בשקט.
מעולם לא אהבתי "לצעוק את דעתי" בשיחות, "להידחף" ולהפריע לאחרים. אבל כאן במפגשים האלה גיליתי בעצמי צד שעושה גם את זה, כי אחרת פשוט לא יתנו לי לדבר.
אנשים אחרים משתלטים על השיחה ונוצרת בי תחושת קרב. אני מקשיבה לשיחה דקות ארוכות, לאחרים יש כל כך הרבה מה לומר, איך זה שלי אין?
אין לי מה לומר? אולי על חלק מהנושאים באמת אין לי מה לומר, אבל גם כשיש לי מה לומר אני צריכה רגע לתרגם את זה בראש שלי, למצוא את המילים הנכונות להגיד. לפעמים אני פשוט מתחילה לדבר ואז נתקעת, מבוהלת במבטים המחכים סביבי. "נו, תמצאי כבר את המילה הזאת, או פשוט מילה אחרת! תגידי משהו כבר!" אני רודה בעצמי.
בשיחות על כתיבה אני מוצאת את עצמי מסבירה את המצב הזה - את זה שכתיבה הרבה יותר קלה לי מדיבור, את התסכול הזה למצוא את המילים הנכונות. ואם אני מרגישה איתם בנוח, אגיד שזה גורם לי להרגיש טיפשה.
אני לא בטוחה אם טיפשה זו המילה הנכונה (כמה אירוני שאני מתלבטת על המילה הנכונה בזמן שאני מדברת על זה שקשה לי למצוא מילים), אבל אני משתמשת במילים פשוטות, ולפעמים זה גורם לי להרגיש שאני לא ברמה של השיחה.
אני מוצאת את עצמי מבולבלת. רוצה לדבר אבל לא מצליחה. לפעמים מצליחה יותר מידי וגם זה מלחיץ אותי. מה אני רוצה?
אולי מה שאני רוצה זה פשוט למצוא את האיזון. לא להיעלם לגמרי, אבל גם לא להרגיש שאני צריכה להוכיח את עצמי בכל רגע.
כתיבה היא המקום שבו אני הכי אני. כאן, במילים האלה, אני יכולה לקחת את הזמן שלי. אני יכולה לחשוב, לערוך, למצוא את הביטוי המדויק. כאן אני לא צריכה להתחרות על הזמן לדבר או להיאבק עם מילים שלא באות לי.
וזה בסדר. זה בסדר שיש לי צורך בזמן לעיבוד. זה בסדר שהקול הכי חזק שלי הוא הקול הכתוב. זה בסדר שאני לא תמיד מצליחה להיות הגרסה הכי זורמת של עצמי בזמן אמת.
אולי זה הקול הפנימי שלי בעצם - לא זה שמנסה להתחרות על תשומת לב, אלא זה שיודע מתי לקחת רגע, מתי להקשיב, ומתי לחזור הביתה ולכתוב.
הרעש יימשך להיות שם. האנשים ימשיכו לדבר, השיחות ימשיכו לזרום מהר. אבל אני לומדת שהקול שלי לא צריך להיות הכי רועש כדי להיות חשוב.
לפעמים הדבר הכי אמיתי שאני יכולה לעשות זה לחזור הביתה ולכתוב.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע