יום ראשון באנוי
כשגיליתי שהנשמה שלי תמיד ידעה את הדרך
🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍האנוי, וייטנאם
מצאתי שיש לי שגרת בוקר חדשה שאני מאוד אוהבת. אני מתעוררת לקול העדכונים מסאבסטאק, כי קהל בינלאומי ער בזמן שאני ישנה.
אני שולפת את הטלפון מהשידה, מדפדפת בעדכונים, מגיבה, צוללת לתוך הבועה הקסומה הזו תוך כדי שאני מתעוררת, והלב שלי פשוט מתמלא. מעניין אם גם אחרים כמוני מתעוררים לשגרת הסאבסטאק שלהם, או שזה רק משהו מוזר שאני עושה.
אחרי שסיימתי את המשימות הדחופות של הבוקר (כי בתור נוודת דיגיטלית אני חייבת להיות עסק אחראי), הבנתי שאין לי מנוס אלא לצאת החוצה ולהכיר כבר את האנוי.
כמה אינטרוברטית אני? לוקח לי יום שלם של התאוששות ועוד בוקר שלם של התלבטות כדי לצאת להכיר מדינה חדשה. נשמע הגיוני לגמרי.
אתמול יצאתי רק כדי לאסוף את המשלוח שהזמנתי מהסופר – בקבוקי מים גדולים וקצת אוכל להישרדות הראשונית. בזמן שהגעתי לשליח, ראיתי מכבסה ממש מעבר לכביש, אז היום כבר ירדתי עם סל הכביסה כמו גיבורה אמיתית.
אמרו לי שבוייטנאם לא כולם מדברים אנגלית, בשונה מהפיליפינים שם באמת כמעט כולם דוברים אנגלית שוטפת. איזה מזל שהפיליפינים היו שער הכניסה שלי למזרח אסיה - זו הייתה נחיתה רכה במיוחד.
אבל קל זה משעמם, נכון? אז הנה אתגר חדש – בואו נראה איך אסתדר שלושה חודשים במדינה בה לא ממש מדברים אנגלית.
זה התחיל כבר בצעד הראשון במכבסה. למרות שיש שלט ענק עם תמונה של מכונת כביסה, מחירים לפי קילו והמון בגדים תלויים מסביב, והגעתי עם סל מלא בבגדים כמו שלט מהלך של "אני רוצה לכבס" – המוכרת המבוגרת נראתה מבולבלת לחלוטין.
היא קראה לבחורה צעירה יותר, שגם היא לא דיברה אנגלית, אבל לפחות הצלחנו לתקשר בסימני ידיים ובמספרים במחשבון של הטלפון. כשרציתי לשאול מתי להגיע, הצבעתי על שעון הקיר הישן, והיא ענתה לי באצבעות: "7". אוקיי.
בכל פעם שאני משאירה את הבגדים שלי במכבסה, אני מרגישה כמו אמא ששולחת את הילד שלה לגן בפעם הראשונה. מקווה שיסתדר, מקווה שיחזור אליי בשלום, שלא ישכחו להאכיל אותו. אולי קצת מוגזם לחשוש ככה על חולצות וגרביים, אבל הי, זה כל מה שיש לי כאן.
המשכתי לשוטט ברגל, זוכרת את הכיוון הכללי של היעד הבא – חנות פלאפונים לרכישת סים. כי אחרי מים ואוכל (או אולי לפני), הדבר הכי חשוב זה אינטרנט.
תוך כדי הליכה, גיליתי שיש מכולות נחמדות ממש קרוב לבית. רשמתי לעצמי בראש לעבור שם בדרך חזרה. הגעתי לגרם מדרגות וזכרתי שאני אמורה לעבור את הכביש. כשעליתי, הרגשתי פתאום תחושה נעימה במיוחד, כמו גל של קלילות.
אולי זה היה משב הרוח הקריר, אולי התנועה הסואנת של הכביש הראשי, אבל משהו שם גרם לי להרגיש חופשייה יותר מתמיד.
התלבטתי אם לחצות את הכביש כאן או להמשיך ברחוב שהלכתי בו, וכמובן שאצבע אלוהים כיוונה אותי, וחזרתי לאותו רחוב. אחרי כמה צעדים, כאילו הייתה זו מתנה מהיקום, ראיתי חנות פלאפונים. הא! נהדר! הרבה יותר קרובה מזו שגוגל הציע לי במרחק חצי שעה הליכה.
המוכר הנחמד תקשר איתי בעזרת גוגל תרגום, עזר לי להפעיל את הסים, והסביר לי בדיוק איך להטעין אותו שוב בעוד חודש. מיותר לציין שהסים עלה רק 7 דולר, חצי ממה שמוכרים בשדה התעופה.
שם גם למדתי איך לומר 'תודה' בוייטנאמית, ונזכרתי שמרוב עבודה שכחתי לגמרי ללמוד משהו על השפה החדשה. עוד משימה נוספה לרשימה, הפעם בעדיפות גבוהה.
המשכתי לטייל, והגעתי לשוק קטן ותוסס עם מבחר ירקות, פירות וקצביה פעילה. את הריח אתם יכולים לדמיין בעצמכם, ואם אתם מכירים שווקים במזרח אסיה, אתם יודעים בדיוק למה אני מתכוונת.
לאורך הדרך ראיתי המון מכוני ציפורניים, ונזכרתי במכון הציפורניים במלבורן שם העובדות היו מוייטנאם. הן היו מקצועיות להפליא, וידעו בדיוק מה הן עושות.
ואז הגיע הרגע. רגע של הארה, כמו שאומרים.
פתאום חשבתי על זה שהן בעצם כמוני – יש להן עבודה שהן יכולות לעשות מכל מקום בעולם! בדיוק כמו שעבדתי כברמנית במקומות שונים בעולם.
נזכרתי בתקופה שרציתי להיות בונת ציפורניים, ואפילו עשיתי קורס והתחלתי לעסוק בזה כתחביב (וביקום מקביל המשכתי את זה כמקצוע), והרגשתי פתאום את ההארה הזו:
יכול להיות שאם הייתי הולכת בנתיב הזה, גם אז הייתי מבינה שיש לי עבודה שאני יכולה לעשות בכל העולם? הייתי עוזבת את הארץ ונודדת בדיוק כמו עכשיו?
או במילים אחרות – האם כל האפשרויות בחיי היו מובילות אותי לאותה בחירה בסוף? האם הנשמה שלי ידעה בדיוק מה היא רוצה, ופשוט מצאתי כל כך הרבה דרכים להגשים את הרצון שלה?
בסוף בחרתי להיות ברמנית, אבל אולי כל מסלול אחר שהייתי בוחרת בחיים היה מוביל אותי בסופו של דבר לנדוד בעולם?
וואו. זו תובנה מפוצצת לגלות ביום הראשון בעיר חדשה.
הלכתי קצת יותר, מנסה לעכל את המחשבה הזו. בין סמטה לסמטה ראיתי נשים מבוגרות (ממש מבוגרות) רוכבות על קטנועים בביטחון מלא, וליד פארק השעשועים מצאתי חדר כושר פתוח בפארק, שם מגוון אנשים בגיל הפרישה עשו את הכושר היומי שלהם.
זה היה מעורר השראה. תהיתי איך יראה סדר היום שלי כשאהיה בגילם. האם עדיין אנדוד בעולם? האם אמצא מקום אחד שירגיש כמו בית? או אולי בכלל אחזור למקום שתמיד היה הבית האמיתי?
אולי זה לא משנה כל כך, ואולי זה בדיוק העניין – בסופו של דבר, כל דרך שאבחר תוביל אותי בדיוק למקום שהנשמה שלי רוצה להיות בו. האנוי כבר לימדה אותי משהו חשוב ביום הראשון, וזה הרבה יותר ממה שציפיתי.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן