מצאתי פינה באינטרנט שבה אני סוף סוף מרגישה שייכת
איך במלון קטן בפיליפינים גיליתי שהמקום שלי בעולם נמצא במקום שלא תכננתי בכלל
📍סבו, פיליפינים
הימים בסבו היו כמו הפקה עצלנית של ימי מנילה - אותו גשם, אותה אפרוריות, למרות שלוח השנה התעקש שזה קיץ. מצאתי את עצמי תקועה בעיר סואנת נוספת, ובאופן מפתיע, לא ממש בא לי לצאת לחקור אותה.
אולי זה עוד האפטר-אפקט מהאיים, אולי זה הארנק המרוקן שלי אחרי כל החוויות המטורפות שם. כך או כך, לא היה לי חשק להיות תיירת נמרצת. פשוט רציתי את הפינה השקטה שלי.
וה"פינה" הזו? חדר נחמד במלון עם מסעדה בלובי, שבה אפשר לרשום הכל "על החדר" - פתרון מושלם למי שנותרו לה רק 150 פזו ואפס מוטיבציה לפרוט עוד דולר אוסטרלי. במיוחד כשבעוד כמה ימים אני מתחפפת מכאן, ורוב המקומות בכלל לא מקבלים כרטיסי אשראי.
במלון, כל העובדים מקבלים אותי תמיד בחיוך רחב ו-"Hi ma'am!" נלהב, כאילו הנסיכה דיאנה בכבודה ובעצמה נכנסה למבנה. כשהגעתי, הם התעקשו לעזור עם המזוודות. אבל הרגע שממש גרם לי להרגיש מוזר היה כשחזרתי מה-7-Eleven הקרוב עם בקבוק מים ענקי של 6 ליטר ושקית קניות.
הצוות פשוט הסתער עליי, חטף את הקניות מהידיים שלי, ושאל בתדהמה: "הלכת ככה מהכביש הראשי?!"
כאילו ביצעתי פשע נגד האנושות. כאילו אני לא מספיק מלכותית כמו שהם מצפים ממני להיות.
אבל האמת היא שאני פשוט לא. אני רגילה לסחוב דברים כבדים, לעבוד קשה, ופתאום כאן מתייחסים אליי כמו נסיכה. זה נחמד בטירוף, וזה גורם לי להעריך את עצמי קצת יותר, אפילו כשאני יודעת שזה לא באמת מי שאני.
בימים הגשומים האלה, מצאתי את עצמי מסמנת וי על כמה משימות חשובות שדחיתי. ובאחת הפעמים כשישבתי במיטה, המחשב על הברכיים, מצאתי את עצמי נשאבת לסאבסטאק כמו לאיזו התמכרות חדשה.
אבל זה היה שונה מההתמכרות המוכרת לפייסבוק או אינסטגרם. הפעם זה הרגיש כמו גילוי של מקום שהייתי אמורה למצוא מזמן. כאילו פתאום הבנתי - "אה, פה אני צריכה להיות" - והכל פשוט הסתדר, נראה הגיוני ונכון.
מצחיק לי איך מצאתי פינה באינטרנט שגורמת לי להרגיש בבית, כי כל מה שהרשתות האחרות עושות לי זה לגרום לי להרגיש לא מספיק טובה. אין לי מספיק עוקבים, אני לא מספיק יפה, לא מספיק עשירה.
אולי זה בדיוק מה שגרם לי להתאהב בסאבסטאק - באחד הימים הראשונים שלי בפלטפורמה ראיתי הערה של מישהו (אני מתנצלת שאני לא זוכרת מי זה היה), אבל הוא כתב משפט שתפס אותי ברמת ה"you had me at hello".
הוא כתב ש"בסאבסטאק אנשים לא אוהבים אותך בגלל המראה שלך, הם אוהבים אותך בגלל השכל שלך."
וואו. המשפט הזה פשוט לא עזב אותי מאז, והוא בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע. כאילו מישהו פיזר את ענן חוסר הוודאות שריחף מעליי, וברגע אחד פשוט ידעתי – אני נמצאת במקום הנכון.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן