שיחת בנות בבר
כל שיחה מזכירה לי מה באמת חשוב לי בחיים
🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍דה נאנג, וייטנאם
באחד הערבים בדה נאנג, יצאתי לרחוב הברים המרכזי שנמצא חמש דקות הליכה מהדירה שלי. מיקום מנצח, כבר אמרתי? אני לא יכולה להרפות מזה!
ברחוב הברים הזה, ביעילות הטיפוסית של וייטנאם, כי כאן הכל מסודר לפי רחובות לפי נושא. יש את רחוב המסעדות, רחוב המוסכים, רחוב המסאז'ים, וכל מה שתחשבו עליו. אולי היחיד שאין לו רחוב ייעודי זה בתי קפה - כי אלו באמת נמצאים בכל פינה.
השעה הייתה מוקדמת, הגעתי לבר שמנגן את המוזיקה האהובה עליי, הזמנתי ג'ינג'ר אייל, וישבתי עם הפנים לרחוב. כמה נחמד זה להביט באנשים, לראות את הסרט הכי טוב בעיר, לתאר לעצמי את הסיפור שלהם - מה הם עושים כאן, למה דווקא עכשיו.
עברו כמה דקות עד שניגשה אליי בחורה ואמרה "היי! אפשר לשבת איתך?"
הפתיעה אותי כל כך. "כמובן!" אמרתי, תוך כדי שהזזתי את הדברים שלי לפנות לה מקום.
"איזה כיף! כי את נראת נחמדה, וחשבתי שאת יושבת לבד אז אולי לא יפריע לך אם אצטרף אלייך," היא אמרה בהתלהבות של מישהי ששתתה כבר כמה בירות.
"ברור ברור! אשמח לחברה! איזה כיף להכיר אותך!" אמרתי בהתפעלות של מישהי שההזמנה שלה מאמזון הגיעה יום קודם מהמצופה.
רק לפני יומיים כתבתי את הפוסט על הבחורה שישבה לידי יום שלם בבית קפה ולא החלפתי איתה מילה, והצבתי לעצמי מטרה למצוא חברה כאן, או לפחות להתחיל שיחה - והנה היא הגיעה עד אליי. למי מגיע תשלום? או לפחות הוקרת תודה?
היא ממוצא אסיאתי, ודיברה עם המלצרית בוייטנאמית. אז הסיפור שלה מאוד סקרן אותי.
היא סיפרה שנולדה כאן, אבל בגיל 7 ההורים שלה עברו לארה"ב. הייתה לה קריירה במכירות שהיא עזבה ועברה לגור כאן לפני שנתיים. אבא שלה קנה כאן דירה לפני 40 שנה, אז היא גרה בה כרגע, ונעזרת בכסף של ההורים. והיא מבינה שהיא חייבת לחזור לארה"ב, למצוא עבודה ולהתחתן.
היא נשמעת כאילו זה גורל אכזר שנגזר עליה.
"למה את נשמעת כל כך סולדת מהדברים שלך?" שאלתי סקרנית. איך מישהו מתייחס ככה לחיים שלו?
"כי אי אפשר להצליח לבד בתור אישה אסיאתית, אני חייבת גבר," היא אמרה במבוסה.
"אני גם מתחילה להיות מבוגרת מידי כדי להביא ילדים אז אני חייבת למהר," הוסיפה, וגרמה לי להבין כמה אנחנו שונות.
היא גדולה ממני רק בשנתיים (וגרמה לי להרגיש כל כך זקנה!) אבל היא רואה את החיים אחרת, ואני מבינה את זה.
"את יודעת..." הרגשתי שהמילים יוצאות ממני בלי שליטה, "כשהייתי צעירה אמא שלי תמיד אמרה לי שאני צריכה למצוא גבר עשיר, עד שהייתי בוגרת מספיק כדי להבין, ולענות לה שאני לא צריכה להיות תלויה בגבר עשיר, אני אהיה עשירה בעצמי."
והמילים האלו הם רק חלק מהרשימה שיש לי בראש תחת הכותרת "דברים לא נכונים ששמעתי כל חיי", ואני תמיד תוהה איך החיים שלי היו נראים אם הייתי שומעת את הדברים הנכונים לי.
"כל הכבוד לך!" היא אמרה, לוגמת מהבירה שלה.
הדגשתי שאני לא מכוונת להיות עשירה, והחיים האלה מספיקים לי. אני פשוט רוצה לדאוג לעצמי, להיות מסוגלת לדאוג לעצמי, ולחיות במקומות כאלה. אני לא צריכה לגור בפנטהאוס, אני לא צריכה תיק של גוצ'י - זה לא מעניין אותי. חשוב לי יותר להיות עצמאית.
"אני מבינה למה את מתכוונת, אני פשוט התרגלתי לחיות כמו נסיכה כאן," היא אמרה. "אני לא מבשלת, לא מנקה, אני שותה יותר ממה שאני אמורה כי הכל כאן עולה דולר! אבל אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה לנצח, אז אני צריכה לחזור לעבוד."
וואו, לחזור לעבוד אחרי יותר משנתיים. אני לא יכולה לתאר לעצמי את רמת הקושי.
בנתיים היא נשארת כאן, והשיחה מאוד מהר התגלגלה לשיחת בנות שהרגשתי שלא עשיתי כבר יותר מידי זמן!
מה שהפתיע אותי הכי הרבה זה כמה אני מרגישה שאנחנו באמת באות ממקומות שונים.
היא רואה את עצמה כמישהי שצריכה לחזור לשגרה הצפויה - עבודה, נישואים, ילדים, כי זה מה שאמורים לעשות. בעיניה, החיים כאן הם חופשה זמנית לפני שחוזרים לעשות את מה שצריך.
ואני חיה כאן בתור מי שאני באמת רוצה להיות.
אולי זה פחד שלה, אולי זה לחץ חברתי, אולי זה באמת מה שהיא רוצה - אני לא יכולה לדעת. אבל השיחה הזו הזכירה לי כמה אני אסירת תודה על הדרך שבחרתי לעצמי.
"איזה כיף שנפגשנו!" אמרתי לה בהתלהבות בסוף הערב.
קבענו להישאר בקשר, ושמחתי כל כך שהיא פשוט ניגשה אליי. אולי מצאתי עוד חברה, ובוודאי שמצאתי תזכורת לכמה אני באמת שלמה עם הבחירות שלי.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע