על פסגות ופחדים
מסע בזמן 🕰️ אתגרי גובה בגולד קואסט
לפעמים אני תוהה למה אני עושה את זה לעצמי. לשלם כסף כדי לפחד. לעלות לקומה ה-77, להביט למטה ולהרגיש את הרגליים רועדות. להיכנס לחדר חשוך לגמרי ולהרגיש כמו בסרט אימה.
אני לא יודעת, אבל ביומיים האחרונים מצאתי את עצמי במקומות שמאתגרים בדיוק את הפחדים האלה - פעם אחת על גג המגדל הכי גבוה באזור, ופעם שנייה במבוך חשוך שגורם לי להרגיש כמו בסיוט.
📍 גולד קואוסט, אוסטרליה | 11/07/2023
SkyPoint Observation Deck
שבעים ושבע קומות של אומץ
אתמול עזבתי את בריסביין. מודה – לא עשיתי שם יותר מדי דברים מעניינים חוץ מלאכול (מלא), בין היתר גם שיפודי קנגרו ו-Emu (כן, אוסטרליה היא המדינה היחידה שבה אוכלים את חיות הסמל שלה). בשר סיבי מדי לטעמי, אגב.
לקחתי רכבת ועוד רכבת קלה, סך הכול שעה ו-45 דקות במחיר מופקע של דולר אחד בלבד, והגעתי ל-Gold Coast. גולד קואוסט זה בעצם אילת של אוסטרליה. יש כאן רצועת חוף רחבה המשתרעת על פני 74 ק"מ. סוף סוף! חוף אמיתי! ראוי! וואו, התרגשתי כל כך. איך יפה כאן!
כבר לילה לפני הסתערתי על האינטרנט לסגור אטרקציות לימים הבאים. ראיתי שיש גם כאן מגדל תצפית, עם אטרקציית טיפוס מדרגות בפסגה שלו (קומה 77). מה, שוב מגדל? שוב טיפוס? לא נמאס? תכננתי לי את הימים וראיתי ששווה לי להזמין את הכרטיס כבר למחר.
הסתכלתי באתר והיו כרטיסים רק לשעת השקיעה. אני לא נוטה לשלם יותר רק בגלל השמש, אבל משהו כאן הרגיש לי "יאללה". נפרדתי מ-114$ והגעתי מוקדם – חצי שעה מוקדם – אז עליתי בינתיים לתצפית הרגילה כמו כולם.
נדהמתי לגלות ש: א. זה אף פעם לא נמאס ב. זו כנראה העיר הכי יפה שראיתי מגבוה, כי זה מגדל התצפית היחידי באוסטרליה שצופה לחוף הים. הרגשתי את העיניים שלי מוחאות כפיים לכבוד הנוף היפהפה הזה. "איזה מזל שהגעתי לפה, איזה אושר!"
ירדתי שוב למטה. בקבוצה של תשעה אנשים ועוד שני מדריכים עברנו תדריך, שוב בדיקת ינשוף, שוב גלאי מתכות, שוב ביקשתי להיות ראשונה. קשורים בחבלי מתכת, עלינו לקומה ה-77 במעלית השנייה הכי מהירה באוסטרליה (הראשונה נמצאת במגדל במלבורן), ומשם יצאנו לאוויר הפתוח כדי לטפס עוד 40 מטר – בערך 13 קומות.
היה פשוט מדהים!!! הנוף מהפנט, וזו בהחלט אחת החוויות היותר מגניבות שיצא לי לעשות בחיים. המדריך היה כריזמטי, מצחיק, וסוחף. הוא מטפס במדרגות כמו קופיף שמדלג בין עצים ומרגיש יותר בבית מאשר על רצפה יציבה. הוא הנחה אותנו לעשות תרגילים כמו לעמוד על קצה המגדל בפסגה שלו, להישען אחורנית – ולעזוב ידיים (!!!!!)
זה היה קלי קלות ועשיתי את זה בלי בעיה. נראה לכם?!? זה היה מפחיד בצורה בלתי רגילה! הרגשתי שממש רעדו לי הרגליים ולקח לי כמה דקות עד שעזבתי את הידיים לגמרי, תוך כדי שהוא מדריך אותי ומעודד אותי, ואני כל רגע עוצרת ואומרת לו "אני לא יכולה!!!!"
ברור שאני יכולה. אפילו יש לזה תיעוד, ויש בערך 40 תמונות שעלו לי 50$ (כשמגיע – מגיע) מאותו אחר הצהריים על פסגת המגדל, כשהשקיעה צבעה את השמיים בסגול. אני חושבת שזו אחת השקיעות הכי יפות שראיתי מימיי.
הייתה ראות מצוינת, והצלחנו לראות ממש עד המגדלים של בריסביין – במרחק 83 ק"מ מאיתנו. וגם את אחד הבתים הענקיים שפונים לנהר, אשר שייך ללא אחר מהשחקן דה רוק בכבודו ובעצמו. הוא שוהה כאן כל כמה חודשים בתקופה שמצלמים כאן סרטים, כמו למשל סן אנדרס (עכשיו אני מבינה כמה רצועת החוף הזו מדהימה).
📍 גולד קואוסט, אוסטרליה | 15/07/2023
Infinity
לצעוד בחושך: המקום שהפחיד אותי יותר מקפיצת בנג'י
"אטרקציית תיירים", לפי גוגל. חשבתי שאגיע למשהו בסגנון אטרקציית Imaginator כמו שהייתי במלבורן – אטרקציה כזו נחמדה לילדים, צבעי ניאון, אפקטים קוליים ותאורה מגניבה. דלפק הכניסה נראה כמו משהו ידידותי שהזכיר לי משחקי וידאו, שלל כוכבי לכת בצבעים זוהרים, הכול צבעוני ומזמין ילדים – מה כבר יכול להיות?
כרטיס עלה 30$. בכניסה נותנים כיסוי לנעליים ושתי כפפות לבנות שזוהרות באולטרה סגול כל הדרך. אז בפועל – זה מסלול, שכמו שנציגה אמרה: "הדרך היחידה היא קדימה. אי אפשר לחזור אחורה." נכנסתי.
כל כמה מטרים יש שלט שמזכיר לשים את הידיים קדימה וללכת לאט. בחדר הראשון או השני צילמתי, ואז אמרו לי שאסור פלאפונים. עוברים מחדר לחדר. ברוב החדרים יש מראות מכל הכיוונים, אז הכול נראה אין-סופי (מכאן השם).
החדרים חשוכים, עם תאורה מגניבה, מוזרה, ושונה בכל חדר. התאורה גורמת להרגיש סוג של ריחוף – עצרתי לבחון את התחושות והוקסמתי ממה שזה עושה לגוף. הרגשה של משהו חוץ-גופי, שגורם לי לחשוב על מימדים אחרים ודברים שראיתי בסרטי מדע בדיוני. ועכשיו אני מרגישה בתוך זה. הזוי.
החדרים גם לא בנויים בצורה מרובעת של ארבעה קירות, אלא סוג של מבוך, ולא ממש מבינים לאן ללכת. בחלק מהחדרים צריך ממש לחפש את הדלת. בהתחלה היה כתוב בקטן "push here", ובהמשך כבר לא היה כתוב כלום.
בחדר חשוך לגמרי, עם תאורה שמזכירה כוכבים קטנטנים בכל מקום – מצאתי את עצמי מחפשת את הקיר, והולכת איתו את כל החדר כדי למצוא את הדלת. הכול נראה אותו דבר. אין דלת. הבנתי שאני מפחדת. ממש. פתאום הרגשתי כמו בסרט קיוב (שאין לי מושג למה ראיתי את כל הסדרה אם אני כל כך פחדנית), והנה אני מוצאת את עצמי בקובייה. וואו. הרבה זמן לא פחדתי ככה.
למזלי בדיוק הגיעו אמא עם שני ילדים קטנים. אני לא מבינה איך הילדים לא מפחדים – אני והאמא מתות מפחד, והם רצים קדימה. הסברתי להם שאנחנו צריכים למצוא דלת, תוך כדי שאני אומרת לעצמי בראש: "אני בקיוב. זה לא אמיתי." אחד הילדים מצא את הדלת. התקדמנו.
עוד חדר מפחיד. עוד אחד שמח וקופצני. קצת מוזיקה שמחה, קצת יותר אור. המשכנו. התקדמתי וראיתי שלט: mistery zone, מלווה בצלילים שפשוט מלחיצים את הגוף. אני מנסה להסתכל לעבר החדר הבא – ורואה רק חושך מוחלט. אמאל'ה.
שלחתי יד קדימה והרגשתי משהו. קפצתי בבהלה! "לא אני לא יכולה, יש כאן דברים מפחידים, אני בטוחה." האמא מסכימה איתי – ועכשיו אפילו הילדים מפחדים. אנחנו לא מצליחים לראות כלום. עומדים במקום ומתים מפחד.
אני מנסה שוב לשלוח יד (כנראה רק כי מצפים ממני להציל את כולנו), ומרגישה משהו שמרגיש כמו… יד. אמאל'ה!!!!!!!!!! לקחתי כמה נשימות, התנפלתי על היד הזאת – והבנתי שזו כרית (דה). כל הכניסה לחדר הזה מלאה בכריות בצורת ידיים, שנועדו לעשות לאנשים סיוטים עד סוף החיים.
האמא שאלה אם יש לי פלאפון עליי, והציעה שאדליק את הפנס. הסברתי לה שאמרו לי לא להשתמש בו, ושהחושך זה כנראה כל הקטע. אחרי מספר דקות הבנו שאנחנו מפחדים מדי להתקדם – אז פשוט הוצאתי את הפלאפון. כן. פחדנית! הארתי את הדרך – והמשכנו לחדר הבא.
זו הייתה חוויה של חצי שעה, שעלתה לי כנראה בשנה מהחיים. התלהבתי כל כך מהמראות המגניבים – אך כל כך פחדתי. פחד אמיתי. יצאתי והרגשתי שאני חייבת לשבת ולהסדיר נשימה. ולמרות כל זה – הייתי עושה את זה שוב.
החוויות האלו גרמו לי להבין שפחד הוא לא תמיד דבר רע. לפעמים הוא פשוט רגש שצריך להכיר ולקבל. אולי זה המסע האמיתי - לא רק לראות מקומות חדשים, אלא גם להכיר צדדים חדשים בעצמי. והאמת? אני כבר מתכננת את האתגר הבא. כי משהו בהרגשה של "אני לא יכולה!!!" שמתחלפת ב"וואו, עשיתי את זה" - ממכר יותר מכל נוף יפה.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע
חלק מהקישורים בסיפור הזה כוללים קישורי אפיליאייט – אם תבחרו לקנות דרך הקישור שלי, זה לא עולה לכם יותר, אבל עוזר לי להמשיך לכתוב כאן ולחלוק איתכם את המסע.