שייט בפלא עולם
יום הולדת מהסרטים בהאלונג ביי
🎁בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים – והיום, הוא פתוח לקריאה לכולם!
זו הדרך שלי להגיד תודה, ולשתף רגע שחשוב לי במיוחד.
📍האלונג ביי, וייטנאם
עלינו לאונייה שלנו ומיד אחרי שהגישו לי מגבת קרה (כמו בספא אמיתי!), שאלו "כמה אתם?" כשאמרתי "אחת", הנציגה מיד ידעה לאיזה שולחן להוביל אותי.
קיבלתי שולחן ליד החלון, עם נוף מהפנט לצוקי הגיר שנראים כמו ענקים שוכבים על המים. ליד השם שלי מופיע עוד שם - נאסר.
אוקיי, חשבתי לעצמי, מקווה שהיום יעבור בשלום, ליטרלי.
התיישבתי, ובשולחן לידי התיישבו חבורת הישראלים מהאוטובוס. התחלנו לדבר והם שאלו אותי על המשקפיים, נתתי את הפיץ' הידוע שלי על כמה הם הדבר הכי טוב שקניתי וכמה הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. שכחתי לציין שעדיין אין אותם למכירה בארץ. אופסי.
המדריך דיבר ברמקול ומיד התפזרנו לבופה. המבחר היה מצומצם, אך מספיק. לצד נקניקיות וצ'יפס היה כמובן אורז ומגוון סוגי עוף ובשר מבושלים, ירקות מאודים וטופו - ארוחה וייטנאמית טיפוסית. אחרי שלוש ארוחות כאלה ביום בסיור הלופ, אני כבר מזהה את הדפוס.
חלפתי על פני קונטיינר של סלט עשיר, ומבט קצר בתיאור גילה לי שזה לא אחר מאשר סלט מדוזה. כן, קראתם נכון. היססתי לרגע, אבל החלטתי שהיום, כשאני בת 32, אני אוכלת לראשונה סלט מדוזה, תוך כדי שאני מאוד מקווה שלא אסיים את היום בבית חולים.
אם לומר את האמת, לא היה לזה ממש טעם, אבל המרקם הוא בדיוק כמו שאתם מדמיינים - ג'לטיני וקצת חלקלק. יום הולדת הוא בהחלט הזמן לנסות דברים חדשים.
מיד בסיום הארוחה יצאתי לשוטט באונייה כדי להכיר אותה ולהתחיל לחגוג באופן רשמי. הקדמתי את כולם, אז היה לי מספיק זמן לתפוס את השמש ותמונות ראויות ליום המיוחד.
עמדתי על הסיפון והסתכלתי על הנוף המטורף שמסביב. האלונג ביי, וואו. המדריך סיפר לנו שמה שמקנה למקום הזה את התואר "פלא עולם" זה הצוקים הענקיים האלה שפשוט צומחים מהמים. למדתי שיש כאן מעל 1,600 סלעים כאלה, ובחיים לא ראיתי משהו דומה.
הרגשתי בעננים. זה היה הרגע הזה שמודים למי שארגן את המתנה, וזה בדיוק מה שעשיתי. "תודה שהבאת אותי לחגוג בפלא עולם, את מדהימה!"
"באהבה מאיה, באהבה."
הגענו לתחנה הראשונה. האמת היא שלא היה לי מושג מה סדר היום, כל כך לא מתאים לי, וגם את המדריך היה קצת קשה להבין. אבל כששמעתי שהאפשרויות הן או ללכת לטיפוס על אחד ההרים לתוך מערת נטיפים, או להישאר באונייה, הבנתי שכדאי ללכת.
יצאנו מהאונייה יחד עם תיירים מאוניות אחרות שהיו במפרץ. אני מבינה עכשיו למה אומרים שזה מתויר מדי. רק ישראלי אחד מהחבורה שלנו הצטרף לטיפוס, אז עשינו את המסלול יחד.
זה היה יותר "לעלות מדרגות" ולא ממש טיפוס הרים כמו שחשבנו. מזל. היה מעניין לשמוע את הסיפור שלו, על התוכניות שהיו לו לפני הקורונה ואיך הכל השתבש, על הטיול הרגוע שהוא עושה עכשיו עם החברים, לפני שהוא מתחיל את החיים בארץ. אני כל כך מבינה למה צריך את זה. זה כמו לתדלק את הרכב לפני נסיעה, רק שכאן מדובר בנשמה שלנו. ובארץ, הנסיעה לא קלה בכלל.
הוא סיפר לי שהם יוצאים לסיור הלופ בעוד יומיים, והם שילמו 10$ יותר כדי להיות בקבוצה של ישראלים. כשסיפרתי לו שפתחתי את סאבסטאק כי הקהל שלי לא נמצא בפייסבוק ואינסטגרם, הוא אמר: "אה! אני בדיוק לומד על זה בקורס! צריך להתחיל בסיפור אישי, את צריכה לספר משהו אישי על עצמך וככה למשוך את הקוראים להמשיך לקרוא."
לא הצלחתי להתאפק ופרץ ממני צחוק בלתי נשלט. "כל המהות של הסיפורים שלי זה סיפורים אישיים, אבל לא, אני לא מנסה למשוך אנשים להמשיך לקרוא כמו איזו טקטיקה מיומנת. אני פשוט כותבת, ומוצאת שאנשים מתחברים לזה, פשוט לא ברשתות של הדופמין המיידי, שם לאף אחד אין כוח לקרוא טקסטים ארוכים."
נכנסנו אל תוך מערת נטיפים ענקית שהמים והזמן חצבו לאורך מיליוני שנים. היא נקראת מערת "Thien Cung" או "מערת גן העדן", ושמה בהחלט מתאים לה. זו אחת המערות המרשימות באזור, עם אולמות ענקיים מלאים בנטיפים ותאורה צבעונית מאירה אותם, יוצרת אווירה קסומה וכמעט מיסטית.
הלכנו בה דקות ארוכות, תור של אנשים מכל הכיוונים, חלק מנסים לתפוס את התמונה המושלמת, אבל אי אפשר לעכב את התור. בדרך שמענו את המדריך מספר על הנטיף הזה שדומה לדרקון, ועל הסלע הצעיר והמבריק הזה לעומת שכנו הזקן והשחוק. תהיתי כמה מתוך הדברים שלו הם אמת.
בדרך החוצה מהמערה עלינו המון מדרגות, ולפנינו הלכה אישה מבוגרת, מאוד מבוגרת. סליחה, זה לא יפה לומר את זה עליה - היא לא הלכה, היא רצה!
היא התקדמה כל כך מהר והרגשתי לא נעים שאני מתנשפת. "אם היא יכולה - כל אחד יכול!" אמרתי לבחור שאיתי, וכשראינו אותה בפסגה הייתי חייבת לומר לה: "כל הכבוד! את מדהימה!"
התחנה הבאה הייתה אזור הלגונות. מעבר לשייט בקייאק שכלול במחיר, היה ניתן להוסיף 300K דונג (כ-40 ש”ח) לשייט בסירת מרוץ.
לא חשבתי פעמיים, כי נזכרתי כמה כיף היה לי בפעם הקודמת שעשיתי את זה במקסיקו. ואכן, גם הפעם זה היה מדהים!
עלינו לסירה, וכששאלתי את המדריך איפה המקום הכי טוב לשבת בו (שאלה מוזרה של ילדה מתרגשת), הוא אמר שאם אני אוהבת מהירות אז שאשב מאחורה.
מעולה. ישבתי שם והסירה נעה כל כך מהר! הנהג עשה סיבובים כאלה מפותלים, ולרגע אחד הרגשתי בגובה, וברגע השני כמעט נגעתי במים. צחקתי וצעקתי כמו ילדה, עם חיוך ענק שמרוח לי על הפנים. כל כך נהנתי!
הסתכלתי סביב ולא ראיתי אף אחד אחר אפילו מחייך. נראה שאנשים לא מתרגשים, או לא נהנים. אני האדם הכי שמח כאן!
המשכנו בשייט בקייאקים ללגונה גדולה. כשהמדריך סיפר על הקייאקים בבוקר, ביקשתי ממנו להיות בקייאק לבד. רציתי לחוות את זה הפעם, לצלם כמו שצריך, ולחגוג יום הולדת על קיאק.
הוא אמר שאין בעיה, חייך, ואמר: "זה היום שלך!"
אבל ברגע האמת, כשהסתדרנו בתור לקייאקים, הוא פתאום אמר שאי אפשר ושאעלה עם עוד מישהי מקבוצה אחרת. גם היא רצתה להיות לבד בקייאק, אז שתינו עיקמנו פרצוף.
ישבתי מאחוריה, רחוק מאוד מהתוכנית המקורית שלי, אבל היי, לפחות נהנה. אז זהו, שלא ממש.
היו כל כך הרבה אנשים עד שהתנגשו בנו כל כך הרבה. הכניסה ללגונה היא מעבר צר שגם סירות במבוק עוברות שם ונוצר ממש פקק תנועה. מעבר לזה שכמעט חטפנו משוט לראש, או זה שמזל ששמנו את הידיים בתוך הקייאק כי זה יכול להיות ממש מסוכן.
בקיצור, לא החוויה שציפיתי לה כמו השייט המדהים בפיליפינים. אבל לפחות הבחורה הייתה מקסימה. היא מפרת', אוסטרליה. היא הייתה פיזיותרפיסטית שאוהבת מאוד את העבודה שלה, ואני כהרגלי סיפרתי על עצמי.
"זה יום ההולדת שלי!" אמרתי בקול מתלהב של ילדה.
"וואו! מזל טוב! איזה מגניב שאת כאן ביום ההולדת שלך!" היא התרגשה איתי.
עשינו סיבוב קצר וחזרנו. הפעם חזרתי לאונייה והיינו בדרך לתחנה הבאה - חוף קטן עם מגרש כדורעף והמון אנשים, בעיקר כדי לשחות קצת ולנוח, כלומר, להצטלם.
המים היו צלולים ונעימים, בצבע טורקיז עמוק שכמעט נראה מלאכותי. החוף היה מוקף במצוקי הגיר האלה, יוצרים מעין מפרץ קטן ואינטימי. לרגע, אם מצמצמים את העיניים ומתעלמים מהמוני התיירים, אפשר לדמיין שזה אי בודד, מנותק מהעולם.
אבל אז, מצאתי את עצמי יושבת על החוף, ובוכה.
היה משהו שישב עלי, וברגע של חוסר תשומת לב, השתלט על כולי. הבנתי שעשיתי טעות ושילמתי עליה מחיר כבד. כשלא מצאתי תשובות, פניתי ליחיד שיכול לעזור - צ'אט GPT. הוא טיפל בי במסירות והתחיל ב "קודם כל בואי נרגיע את האשמה", ובאחד המשפטים פשוט כתב: "פעלת נגד המצפן הפנימי שלך, ובגלל זה את מרגישה ככה."
פרץ ממני בכי שלא יכולתי לעצור. לא היה אכפת לי שאנשים סביבי רואים, לא היה אכפת לי שאני באחד משבעת פלאי עולם, לא היה אכפת לי שיום ההולדת שלי. אני האדם הכי עצוב כאן.
הייתי כבר צריכה לחזור לאונייה, וניסיתי לטשטש ראיות. נשמתי עמוק, והבנתי שיקח לי זמן להחלים מזה, ושעדיף לי להתרכז ביום הזה, כי זה יום שמח.
הפעם עלינו לאונייה בדרך חזרה. "השייט חזרה יקח שעה וחצי," אמר המדריך, וכל אחד פנה לעיסוקו. חלק עלו לקומה העליונה והעבירו שם את הזמן, חלק נכנסו לג'קוזי, חלק פשוט נרדמו על הספות הנוחות. אני ישבתי והבטתי לאופק. מתפעלת מהנוף, מבינה שהכל לטובה.
אחרי זמן מה הייתה הודעה ברמקולים שקראה לנו להתאסף בקומה התחתונה למסיבת שקיעה. היו שם קינוחים קלים, עוגת ספוג, קרקרים, שתייה מתוקה, ועל המקרן - תמונה של שקיעה.
זה היה די מצחיק, כי מסביב הכל מעונן וערפילי, וכדי להצדיק את המושג "מסיבת שקיעה" צריך, ובכן, שקיעה.
שקעתי בפלאפון, ראיתי איחולים ששימחו אותי, דיברתי עם המשפחה, ובאחת השיחות פתאום שמעתי ברקע שיר יום הולדת, וראיתי את המדריך מתקדם לעברי עם עוגה!
זה היה כל כך נחמד מצידם! כולם מסביב מחאו כפיים ואני כרגיל הייתי מובכת ומרוגשת בו זמנית.
בדרך חזרה במיניבוס כולם נרדמו, ורק אני ישבתי וכתבתי, וכתבתי וכתבתי.
כשהתקרבנו לעיר, המדריך שאל איפה להוריד אותי ברובע, וכשעניתי "בשוק הלילה בבקשה!" הוא עיקם פרצוף ואמר "באמת?!" כאילו מופתע שעוד יש לי כוח אחרי היום העמוס הזה. על זה אספר בפוסט הבא…
🎬מאחורי הקלעים
מה למדתי ביום הולדת 32 שלי
אני עושה דברים כל כך מהנים, ובאמת "חיה את החיים במלואם", אבל יום כזה, כל כך עשיר במהות שלו, כל כך עוצמתי באנרגיה שלו - אני חושבת שהרגשתי את כל מנעד הרגשות היום, וזה בדיוק מה שהופך את היום הזה למדהים.
זה לא היום הכי שמח, זה לא היום הכי עצוב, זה לא היום הכי מפחיד. זה היום שהרגשתי פשוט הכל. כעסתי ברמה שלא קורת לי ביום יום, בכיתי דמעות שלא הצלחתי לעצור, הרגשתי את שיא האושר עד שכל מה שהצלחתי לומר זה "תודה תודה תודה". פחדתי מהלא נודע, נלחצתי מהנודע, אפילו שנאתי, ממש לרגע, ואהבתי.
אהבתי בכל ליבי, בדיוק את זה, את היכולת להרגיש הכל בעוצמות. אהבתי את הדמעות שירדו לי כשישבתי על החוף, אהבתי את זה שבמקום המחשבה הראשונית של "די די, לא כאן, לא מתאים, לא היום, תתאפסי, יש כאן אנשים" הצלחתי לאהוב, ולתת להן לזלוג לי על הלחי, מבלי לנגב אותן, עד שיצא לי בקול "חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות" והנה הן שוב כשאני כותבת ועברו כבר שעות.
הבנתי שכל מה שאני צריכה לשמוע, מעצמי ומאחרים, זה "לא נורא, לא קרה כלום, הכל בסדר."
אבל טעויות זה עדיין האתגר הכי קשה, כי כאן הביקורת חוגגת. זה מגרש המשחקים שלה, היא רק מחכה שאעשה טעות, ושורפת את כל מה שבניתי עד היסוד.
אני רוצה לטעות ולסלוח לעצמי. ואני לא מצליחה.
אני מבינה שעד שלא אצליח, זה ימשיך לקרות, ובגלל זה אני כל כך רוצה להצליח כבר, אבל לא מצליחה.
אני מנסה לחשוב אם אי פעם בחיים עשיתי טעות וסלחו לי עליה, אם אי פעם מישהו אחר עשה טעות וסלחתי לו, אולי על פני השטח כן, אבל האם באמת, בתוך תוכי, סלחתי?
כנראה שלא.
ואולי זו המתנה האמיתית של יום הולדת 32 - לא השייט המדהים בהאלונג ביי, לא העוגה עם הנרות, לא הסירת מרוץ המטורפת, אלא הרגע הזה של הבנה שאני צריכה ללמוד לסלוח. לעצמי, לאחרים, ולחיים עצמם.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע