סיור עצמאי ברחובות האנוי
מטבע זהב, כיסא פלסטיק וקפה ביצה
📍האנוי, וייטנאם
סיור האוכל שהזמנתי התבטל. הודעה קצרה בלי יותר מדי הסברים – אולי בגלל הגשם הצפוי, אולי סתם כי לא הגיעו מספיק אנשים.
כמעט נתתי להודעה הזו להכריע את היום שלי. כמעט.
אבל כנראה שכבר התכוננתי נפשית כל כך טוב לצאת מהבית, עד שהחלטתי ללכת לעיר בכל מקרה. הרי יש לי מדריך אישי משלי – AI שלא מתבטל ברגע האחרון.
למשימות כאלה אני פונה לצ'אט GPT, מספרת לו מה מעניין אותי (אזורים מיוחדים ואוכל מקומי) ומה פחות (כנסיות ומוזיאונים), והוא בונה לי מסלול עם נקודות ציון והמלצות מפתיעות כמו "יום ראשון היום, אז שוק הלילה פתוח! כדאי לך להגיע לשם בערב!"
חמוד, תודה על ההמלצה.
לקחתי את עצמי ויצאתי לשוטט. הזמנתי Grab (אפליקציית מוניות מקומית) על אופנוע, והופתעתי שהנהג הגיע עם קסדה עבורי! כנראה שזה מה שקורה כשלא מצפים לכלום – מקבלים הפתעות קטנות שמשמחות באופן לא פרופורציונלי.
מעניין אם בווייטנאם יש חוק לבישת קסדה? הבנתי שכן יש חוק כזה, למרות שראיתי רבים נוסעים ללא קסדה, אז זה הותיר אותי קצת מבולבלת.
נסענו נסיעה שנראתה הרבה יותר קצרה על המפה. אבל כמובן, לרמזורים ולתנועה של העיר הסואנת יש דעה משלהם על זמן הנסיעה.
בדרך ראיתי אנשים פשוט נוסעים באור אדום כאילו זו המלצה בלבד, והקטנוע של הגראב שלי נכבה בכל פעם שעצר ברמזור. אני מכירה את התקלה הזו מהקטנוע שהיה לי. קח אותו למוסך, חבוב.
הגעתי לנקודה שבה היה אמור להתחיל סיור האוכל המבוטל – נראה לי נכון להתחיל משם את הסיור העצמאי שלי. סימנתי כמה נקודות על המפה בטלפון כדי שיהיה לי כיוון כללי. ואז, ברגע שנכנסתי לאזור העיר העתיקה, נשאבתי אל תוך קסם הסמטאות ופשוט הלכתי.
אין בעולם יצור יותר סקרן ממני ברגע זה.
כל שלט משך את תשומת ליבי. כל רחוב נראה לי מהפנט. האנשים נראו כמו שחקנים בהופעה שמתרחשת רק עבורי. והריחות... הו, הריחות. הם מילאו את הרחובות ועשו אותי רעבה יותר מאי פעם.
בכל פינה יש סיר ענק, מסעדה קטנה או דוכן אוכל. בכל סמטה יושבים אנשים על כיסאות פלסטיק זעירים ואוכלים, וגם ברחובות הראשיים. כאן נמצאים כל התיירים – ולא סתם. כאן זה פשוט המקום להיות בו.
בחרתי מסעדת רחוב קטנה לפי שיטה מדעית לחלוטין – ראיתי מישהו עם צלחת שנראתה טעימה, הצבעתי עליה, וחייכתי. הגברת הנחמדה הבינה את הרמז והגישה לי את אותה המנה.
אחרי ביס אחד, האישה המבוגרת שישבה מולי העבירה לי חבילת מפיות ואת הכף שלה, כי חשבה שלא קיבלתי אחת. תוך כדי שהיא אומרת משהו שנשמע בערך כמו "אוכלים את זה עם כף!" בטון שגרם לי לחייך את החיוך הכי גדול שלי ולזרוק לאוויר את המילה היחידה שאני יודעת בווייטנאמית – "קאם און!" (תודה!).
האטריות היו כ-ל כ-ך טעימות! המטבח הווייטנאמי עשיר בעשבי תיבול, בירקות טריים, עם נבטים בכל מנה. המרק עצמו היה מעדן – עמוק, ארומטי, עם שכבות של טעמים שלא הכרתי, והכל ביחד יצר חגיגה בפה.
אחרי המנה הראשונה המשכתי לשוטט, ושמתי לב שבתי הקפה מגישים רק משקאות. אין אוכל כלל. עוד רמז מהיקום לעזוב את המוכר מאחור ולנסות דברים חדשים. אחד המראות המפתיעים היה לראות מקומיים יושבים בבית קפה ומפצחים גרעינים שחורים. לא הייתי מצפה לזה, אבל זה נראה כמו טקס חברתי של ממש.
המשכתי לשוטט ברחובות הצרים של העיר העתיקה, מביטה בסחורות הצבעוניות בחנויות, בתיירים שמצלמים הכל, במקומיים שמנהלים את חייהם בתוך המולת התיירות. ואז ראיתי המוני אנשים נוהרים לאותו הכיוון. "מה קורה כאן?" תהיתי. ובמקום לחשוב יותר מדי, פשוט הצטרפתי לזרם.
המשכתי עם ההמון והבנתי שהגעתי לאזור של האגם. כאן, המוני אנשים מעבירים את סוף השבוע – בעיקר בצילום. בין מזרקות לדוכני בלונים, וקינוחי רחוב במחיר שנראה לי קצת מופרז (אבל אולי זה רק כי אני עדיין לא מבינה את ערך הכסף המקומי לגמרי).
מצאתי כיסא פלסטיק פנוי ליד גדות האגם וישבתי עליו בדיוק לשנייה – עד שמלצרית ניגשה אליי ואמרה שאם אני לא מזמינה משהו, אני צריכה לקום. הבנתי את הרמז – לא יושבים חינם בכיסאות פלסטיק יקרים כאלה!
מספר צעדים הביאו אותי לבניין מיוחד במינו, שכנראה לא רק אני שמתי לב אליו, כי הוא היה מלא באנשים עם תור בכניסה. בית קפה בן 4 קומות עם חזית לאגם. כמו עוד הרבה אנשים, הנחתי שהנוף מלמעלה יהיה מהמם, אז החלטתי לעמוד בתור. חשבתי לעצמי – זהו, זה סוף סוף קורה. קפה הביצה הראשון שלי!
קפה ביצה הוא משקה מאוד פופולרי בווייטנאם, והייתי בציפייה לטעום אותו מאז שהגעתי. מה יותר טוב מאשר לטעום אותו לראשונה במקום שנראה אותנטי ומיוחד?
הזמנתי את הקפה ויצאתי בחיפוש אחר מושב. כמובן שכל השולחנות הפונים החוצה לנוף היו תפוסים, אז ישבתי בשולחן פנימי. ברגע שמישהי קמה משולחן עם נוף, שאלתי בנימוס אם אני יכולה לשבת. "בטח," היא ענתה בחיוך, "גם אני עשיתי את אותו הדבר." והנה מצאתי את עצמי עם קפה ביצה ונוף מושלם לאגם.
יש לו טעם של קפה, ו... ביצה. כן. מפתיע, אני יודעת. לא בטוחה למה ציפיתי, אבל הוא בהחלט היה מעניין מאוד. בואו נגיד שאני לא מכריזה על התמכרות חדשה.
המשכתי ללכת לאורך האגם עד שקרץ לי מבין הדוכנים דוכן של וופל עם גבינה מותכת בצורת מטבע – בדיוק כמו זה שהתאהבתי בו באל נידו, בפיליפינים! מזל שאני בסיור אוכל עצמאי ושלא באמת שבעתי, כי שמחתי לשלם 40 אלף דונג (סכום שנראה ענק אבל הוא בערך 6 שקלים) ולהתענג על כל ביס של וופל חם וגבינה נמסה.
לקחתי את הוופל והתיישבתי על ספסל אבן על גדות האגם, במקום פסטורלי ורומנטי בתוך כל ההמולה. מסביבי זוגות זוגות, וכך גם אני – חולקת רגע של אהבה. עם אוכל טעים, עם עצמי, ועם המתנה הזו שנקראת חיים.
האנוי היא עיר כל כך צבעונית, מלאת חיים, מלאת שמחה. הסיור הזה בעיר גרם לי לשוטט בחיוך, לחייך לכל מי שסביבי, והזכיר לי למה יצאתי למסע הזה מלכתחילה.
אזור העיר העתיקה, עם כל הדוכנים, המוזיקה, ההמולה, נראה כמו יום העצמאות אצלנו – אלפי אנשים הולכים ברגל, המוני תיירים ומקומיים חוקרים את הרחובות, ואני תוהה מה קורה כאן כשבאמת מגיע יום העצמאות. את זה אגלה בחודש הבא, כשאהיה בדה נאנג, עיר במרכז וייטנאם.
אני כבר לא יכולה לחכות לראות מה עוד וייטנאם תזמן לי. לפעמים ביטול של תוכנית הוא רק הזמנה לתוכנית טובה יותר.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע