מים שמחים וסירופ מייפל
איך צ'ייסרים וארוחות משותפות בוייטנאם הזכירו לי שמסביב לשולחן, כולנו מדברים את אותה השפה
🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍לופ האנג, וייטנאם
בערב הראשון של סיור הלופ, הגענו להוסטל נחמד מאוד. הכל היה נראה נקי, החדר הפרטי שהזמנתי נראה מפנק, והמקלחת הייתה נקייה. אחרי שבועיים בוייטנאם, הבנתי שהקטע של "חדר מקלחת" זה הסטנדרט כאן.
רק במקומות מודרניים ומערביים אפשר למצוא מקלחון או אפילו אמבטיה כמו שאנחנו רגילים במערב. הדרך הוייטנאמית היא פשוט לשים דוש בחדר עם שירותים, ואני עדיין לא מצליחה להתרגל לרעיון.
אחרי מקלחת מרעננת, הייתה לי שעה פנויה לפני ארוחת הערב, אז יצאתי לשוטט בעיירה הקטנה. מוזר, אני אפילו לא יודעת איפה אני על המפה. זה כל כך לא מתאים לי, לוותר ככה על השליטה, פשוט להיות, פשוט ליהנות מהדרך, וזהו.
כשהגעתי לרחוב הראשי ניצבתי בפני השאלה האהובה עליי: "לאן ללכת?" ימינה או שמאלה? וכמו רוב הפעמים, גם כאן נזכרתי בשורות מ"אליס בארץ הפלאות" - אם לא משנה לי לאן להגיע, אז לא משנה לאן אלך.
בחרתי שמאלה, והלכתי כמה צעדים רק כדי לראות פתאום באמצע כפר בצפון וייטנאם - שלט מסעדה ענק ב...עברית. מצמצתי לרגע כדי לוודא שאני לא מדמיינת. "וואי, אנחנו בכל מקום הא?" צחקתי לעצמי.
המשכתי לשוטט ברחוב הראשי, ראיתי את החנויות השונות, את השוק המקומי בו אנשים פשוט פורסים סדין לבן על הרצפה ומניחים עליו מגוון ירקות, פירות ועשבי תיבול למכירה. בדרך חזרה השמש כבר שקעה ודוכני השוק קיפלו את מרכולתם. תהיתי אם היה להם יום מוצלח.
חלפתי על פני בית הספר המקומי. בשעת השקיעה המקום המה אנשים - שני מגרשי כדורעף בהם שיחקו נשים וגברים בצורה מקצועית, מגרש כדורגל וכדורסל, והמוני צופים מסביב. הצפיפות הזאת גרמה לי לחשוב מה קורה כשכדור נכנס בטעות למגרש השכן ומפריע למשחק אחר.
היה משהו כל כך אוניברסלי ומרגש במראה הזה - ילדים ומבוגרים מכל הגילאים מתאספים למשחקי כדור בדיוק כמו שהם עושים בכל מקום בעולם. אולי זו התזכורת הכי יפה שבמהות שלנו, כולנו רוצים את אותם הדברים - להתחבר, לשחק, לשמוח יחד. לא משנה באיזו שפה או באיזה מקום.
חזרתי להוסטל ואת ארוחת הערב פתחנו בצ'ייסרים של "מים שמחים" - האלכוהול המקומי. זה משקה חזק שדי מזכיר סאקה יפני. השם כל כך הגיוני - זה נראה ממש כמו מים, מוגש לרוב בבקבוק מים, וגרם לי לתהות כמה פעמים כבר התבלבלו בין זה לבין מים רגילים.
אבל מה שבאמת שבה את ליבי יותר מהאלכוהול עצמו, היה טקס ה"לחיים" של הוייטנאמים, שפשוט אי אפשר שלא להיסחף לאנרגיה שלו.
כל הנהגים הגיעו והתקבצו סביב השולחן שלנו (להם היה שולחן משלהם, עם אוכל יותר מקומי, ואולי יותר זול).
מישהו עומד וצועק משפט, אחרי זה כולנו אחריו, ככה מספר פעמים, עד שהאנרגיה בשיא ואנחנו מרגישים כמו קבוצת כדורסל לפני הגמר הגדול והמאמן מכניס בנו "רעל" ניצחון. זה היה מדהים, זה היה מדבק, משכר, ופשוט כיף!
ככה בכל פעם שעשינו עוד צ'ייסר של מים שמחים, מישהו אחר הנהיג את הטקס. אני יכולה לומר שזה קרה לא מעט פעמים במהלך הערב, אולי בגלל זה אני זוכרת את זה כערב מצחיק במיוחד.
המון זמן לא שתיתי אלכוהול, פשוט כי הבנתי שזה מפריע לי לכתוב, וסדר העדיפויות שלי השתנה. הפעם, אני בחופשה, כן, כנראה שגם חופשה "כפויה" מהכתיבה, אז יאללה, נעשה עוד צ'ייסר.
הארוחה הייתה מעולה. זו אכן אותה הארוחה שאכלנו בצהריים, ולמעשה, אותה הארוחה שאכלנו בכל הארוחות האחרות בסיור, אבל זו באמת ארוחה מעולה ומגוונת, אז עבורי זה היה נפלא.
אני אוהבת מאוד את ההגשה הוייטנאמית בסגנון מגש גדול למרכז השולחן, כך שכולם חולקים את כל המנות.
כל אחד מקבל קערית קטנה, סיר אורז לבן הוא המרכיב העיקרי, ומסביבו יש שלל טעמים נפלאים - עוף מוקפץ, תבשיל בשר רך, טופו מתובל, ירקות מבושלים (בדרך כלל באקצ'וי, תרד או אדממה), תפוחי אדמה מטוגנים שבהחלט עונים על התיאור צ'יפס (למרות שטעמם שונה מצ'יפס מערבי), תמיד תהיה חביתת ירק בשולחן, אגרול טרי, אגרול מטוגן... והכל פשוט טעים ותענוג לחיך!
בשיחה אחרת, כשדיברנו על אוכל מקומי, שאלתי את הבנות בקבוצה על אוכל מסורתי במדינה שלהן. הבחורה מצרפת דיברה על ארוחת בוקר מסורתית של לחם עם חמאה וריבה, ובסופי שבוע חגיגיים זה קרואסון.
אני סיפרתי על הסנדוויץ' שהייתי לוקחת לבית הספר לארוחת עשר - פיתה עם חביתה. הבחורה מקנדה סיפרה על ארוחת בוקר אמריקאית של בייקון וביצים, ושהיא בדרך כלל אוכלת דגנים עם חלב.
"כן, דגנים עם חלב זה אוניברסלי אני חושבת," צחקתי, יחד עם כולן.
דיברנו על הפרשי זמני הארוחות, כשהבחורה מצרפת ואני חלקנו את אותה הגישה של ארוחת בוקר מאוחרת, ארוחת צהריים בסביבות 2 בצהריים, וארוחת ערב ב-8-9 בערב - שזה בדיוק הזמן בו מסעדות בקנדה נסגרות.
צחקתי ואמרתי שאני מכירה את זה מאוסטרליה - גם שם קמים מוקדם בבוקר ואוכלים ב-6-7 ארוחת בוקר מלאה, ב-12 כבר ארוחת צהריים, ו-5 זו שעה לארוחת ערב.
מדהים כמה סדר היום של אנשים נראה אחרת ממדינה למדינה. אני חושבת שלאכול ב-5 בערב את הארוחה האחרונה ביום זה אמנם בריא יותר לגוף מאשר לאכול מאוחר בלילה, אבל לא תמיד נשארים שבעים עד שהולכים לישון.
ואז זה כבר מלווה באוכל נוסף, שהוא לרוב לא אוכל בריא במיוחד - חטיפים או "late night food" בסגנון אוכל מהיר. אני יודעת, כי אלו האפשרויות שהיו לי כשהייתי רעבה "מאוחר" באוסטרליה.
הבחורה מקנדה פתאום קפצה ואמרה: "סירופ מייפל! יש לנו סירופ מייפל!" וכולנו צחקנו. כמובן, איך אפשר בלי סירופ המייפל הקנדי.
היא עוררה בי סקרנות כשאמרה שהמשפחה שלה מייצרת סירופ מייפל - יש להם מפעל משלהם, אבל זה רק למשפחה והם לא משווקים את זה.
"אז יש לכם מפעל שלם רק למשפחה? כמה סירופ מייפל כבר משפחה קנדית אחת צורכת שהיא צריכה מפעל משלה?" אמרתי וכולנו התגלגלנו מצחוק.
"כן, האמת היא שאנחנו צורכים לא מעט..." היא אמרה בחיוך.
שאלתי אותה על תהליך הייצור עצמו. כל מה שאני מכירה זה את עלה המייפל המפורסם, אבל כמו תמיד, הייתי סקרנית לדעת איך זה נראה מאחורי הקלעים.
היא סיפרה בתשוקה על תהליך הייצור - על זה שבאביב הטמפרטורות בלילה מאוד נמוכות, מתחת ל-0, ואז בבוקר הן יחסית גבוהות (מעל 10), וזה בדיוק הזמן שעצי המייפל מייצרים נוזלים.
"אנחנו שמים מיכל ליד כל עץ ואוספים את הנוזלים, ואחר כך מעבירים את זה תהליך במפעל," הסבירה.
היא הוסיפה שיש אנשים שעושים את זה באופן יותר נרחב ובונים מערכות איסוף שיטתיות, אבל סבא שלה קנה את המפעל כשהיה בן 20, ומאז הם עושים את זה בשיטה המסורתית - כל עץ מקבל יחס אישי.
"רגע, בכמה עצים מדובר בעצם?" שאלתי פתאום.
"מאות. לי יש 400 עצים באזור שלי, לבת דודה שלי יש 100," סיפרה, וכולנו נשארנו בהלם.
"וואו! יש לכן אזורים! זה מדהים!" התפעלתי כמו ילדה, וזה מיד הזכיר לי את עולם האירוח, בו למלצרים יש אזורים במסעדה, וגם שם מדובר בעצים... אמנם בצורת רהיטים. אופס, מוקדם מדי להומור שחור?
"כן, וזה ממש כיף. אני מאוד אוהבת את התהליך הזה, והמייפל שלנו מאוד טעים," היא אמרה בשלווה.
מעניין איך האוכל תמיד מחבר בינינו. במקום רחוק, בעיירה שאפילו לא ידעתי את שמה על המפה, מצאתי את עצמי צוחקת עם זרים שהפכו לחברים דרך שיחות על ארוחות בוקר, על טקסי שתייה, ועל סירופ מייפל.
אולי זו הקסם של האוכל - הוא לא רק מזין את הגוף, אלא גם את הנשמה ואת הקשרים בינינו. בדיוק כמו ההגשה הוייטנאמית למרכז השולחן - כולנו שותפים לאותן החוויות האנושיות הבסיסיות, חולקים ומחליפים טעמים, זיכרונות וסיפורים.
ואז חשבתי - אולי לזה התכוונו ב"מים שמחים". לא רק לאלכוהול עצמו, אלא לשמחה שבאה כשאנשים מתאספים יחד סביב השולחן, שותים, אוכלים, וחולקים את הטעמים הייחודיים של החיים.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע