"אפילו המטוס צופר כאן?!" - הרפתקאה בשדה התעופה של אל נידו
הטייס יצא מתא הטייס באמצע הטיסה, והמטוס זינק כמו מכונית מירוץ - יום של ניגודים, פחדים וניצחונות קטנים
📍אל נידו, פיליפינים
את היום האחרון באל נידו העברתי בחוץ, אחרי שארזתי את המזוודות שלי ושוב נפרדתי מחפצים שאני לא צריכה. כל אריזה מחדש הופכת לטקס מדיטטיבי של סינון ושחרור - עוד פריט, ועוד פריט, וכל פעם המזוודה נהיית קלה יותר.
הבנתי שלמרות הפנטזיה על נעלי עקב וחגורות לסטייל מושקע, לא שווה לסחוב אותם למרחקים רק בשביל שימוש חד-פעמי בחודש. פעם נתקלתי במשפט של נווד ותיק: "אם לא השתמשתם במשהו במשך שבוע רצוף – אפשר להיפטר ממנו". קצת קיצוני, אבל זה משמש כמצפן מנטלי. אולי אתחיל מדברים שלא השתמשתי בהם כלל בחודש האחרון, ומשם נתקדם.
כדי להעביר זמן עד הטיסה בערב, התחלתי מסע בין בתי קפה. בכל אחד היה משהו אחר שהייתי צריכה, אבל אף אחד לא הכיל את כל המרכיבים הקסומים של בית קפה אולטימטיבי – ארוחת בוקר טובה, שירותים נקיים, מזגן עובד, ומקום נוח לפתוח בו לפטופ.
התחלתי במקום עם קפה ומזגן, המשכתי למקום עם ארוחת בוקר טובה ושירותים, ולבסוף מצאתי את הפשרה האידיאלית – מקום עם קפה מעולה, מזגן פועל, ושולחן נוח לעבודה. שם העברתי את רוב היום בנעימים.
בדרך חזרה לאסוף את המזוודות מהמלון, כמובן שהתחיל גשם. כן, אותו גשם שבדרך כלל מגיע ביום שאני עוזבת מקום שאני אוהבת. "גם אני עצובה, אל נידו, גם אני." לחשתי לעצמי כששקעתי בשלולית.
הנציגה של המלון הזמינה לי טרייסיקל והוא הגיע תוך דקות. נכנסתי פנימה והתכווצתי בישיבה הצפופה, מרגישה את הלב מאיץ כמו בכל פעם שאני עולה על הכלי הזה שנראה כמו אופנוע עם כיסא צד על סטרואידים. עם כל בור בכביש, עם כל סיבוב חד, תהיתי אם הפעם זו הנסיעה שבה אפגוש את סופי. הגשם הפך את הדרכים למסלול החלקה, אבל הנהג נסע כאילו השמש זורחת והכביש יבש לגמרי.
הגענו לשדה התעופה – מבנה קטן וצנוע שכמעט מתמזג עם הנוף הכפרי סביבו. אין פה מסלולים ענקיים או מגדלי פיקוח מרשימים – רק רחבה קטנה, אולם המתנה צנוע, ותחושה שהמקום מתפקד יותר כתחנת אוטובוס עם מטוסים מאשר שדה תעופה במובן המקובל.
עדיין מפתיע אותי כמה ששדות תעופה בעולם שונים זה מזה. שדה התעופה של אל נידו נראה כמו הדמיה מאולתרת של שדה תעופה. כן, יש בידוק ביטחוני, ושני נציגים בדלפק הצ'ק-אין, אבל מבחינת המטוסים עצמם? שכונה זו המילה היחידה שעולה בראש.
המטוס הוריד נוסעים שהגיעו מעיר אחרת ומיד העלו אותנו, בלי לכבות את המנוע אפילו. כשעמדנו מחוץ למטוס, שמעתי פתאום צפצוף. "אפילו המטוס צופר כאן?!" הצחקתי את עצמי והתחלתי לתהות האם מטוסים יכולים בכלל לצפור. אולי זה הקפטן שאומר "יאללה, תעלו כבר, יש לי עוד טיסות היום".
בטיסה עצמה, אנשים ישבו במקומות לא שלהם כאילו זה שיעור בכיתה. גם לי ישבו במקום. לא רציתי להיות הילדה החנונית (שלא לומר קארן), אז פשוט התיישבתי באותה שורה בכיסא ליד החלון. למרות שהייתה הקצאת מקומות רשמית, היה נראה שאף אחד לא ממש מתייחס אליה ברצינות.
הלוואי ויכולתי להגיד שהמטוס התחיל בהמראה מסודרת, אבל הוא פשוט זינק ברגע שסגרו את הדלתות. הוא לא נסע לשום מסלול, לא חיכה בשום תור, לא התייעץ עם מגדל פיקוח. פשוט – סע!
ברגע שנתנו את האות, המטוס האיץ בעוצמה כזו שכולנו נדבקנו לכיסאות כמו בסרט של "מהיר ועצבני". הבחור שלידי הצטלב ואני פרצתי בצחוק. ואז האורות כבו. את ההלם המשותף יכולתם לחתוך בסכין. המטוס התרומם באוויר תוך שנייה, ואני הרגשתי כאילו הבטן שלי נשארה מאחור על הקרקע.
במהלך הטיסה ראינו את הטייס יוצא מתא הטייס, הולך לשירותים, וחוזר – כמו לראות את המורה יוצאת מהכיתה באמצע מבחן. "סליחה? מי מטיס את המטוס עכשיו?" רציתי לשאול, ופרצתי בצחוק מהמחשבה שהטייס ייתקע בשירותים ואנחנו נמשיך לטוס במעגלים עד שייגמר הדלק.
הקירור במטוס היה עוצמתי, אבל הפעם הצעיף שתמיד משמש אותי כשמיכה היה תקוע בטרולי מעל הראש שלי, רחוק מהישג יד.
"בסדר, עוד מעט מגיעים גם ככה," אני מנסה לשכנע את עצמי לוותר.
אני כותבת בינתיים, והעור שלי מצטמרר. אני עוצרת.
"מאיה, דיברנו על זה כבר, תבקשי מהאיש שיושב לידך לקום. עכשיו." - הקול הפנימי החדש שלי מתעקש.
"אוקיי, אוקיי, צודקת, אני כבר מוכנה לתרחיש הזה." (משפט שאני אומרת לעצמי בכל פעם שאני נכנסת לשירותים בפיליפינים כשאין נייר טואלט, ויש לי תמיד בתיק). נזכרתי בפאד תאי שכל כך רציתי בטיסה לניו זילנד, וכמה קשה היה לי לבקש מאותו בחור שישב לידי לקום.
תוך רגע התעטפתי בצעיף שלי ואמרתי לעצמי "תודה מאיה, תודה שקמת בשבילי."
הפעם זה היה יותר קל, ואולי יום יבוא שלא אנסה לשכנע את עצמי לוותר בכלל, ומיד אבחר בעצמי. אולי.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן