איך אוכל לסרב?
הוי אן לימדה אותי על הצבת גבולות
🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍דה נאנג, וייטנאם
אחרי שישנתי טוב במהלך היום בגלל כדור מסוים מאוד, יצאתי בערב לחקור את אזור העיר העתיקה של הוי אן. התרגלתי כל כך לשלווה של דה נאנג, והרגשתי שקיבלתי קבלת פנים חמה מהוי אן. חמה מידי.
הרחובות הצרים של העיר העתיקה היו מלאים באנשים מכל הכיוונים, מכל פינה נודף ריח של קטורת, המוני אנשים מתהלכים בסמטאות הצרות בין החנויות. וחם, חם מאוד. מהר מאוד הבנתי שהאזור הזה הוא שוק אחד גדול שנפרש על פני עשרות רחובות.
חברות כבר הכינו אותי מראש שיש כאן אין ספור חנויות בגדים ("ותיזהרי לא לבזבז את כל הכסף שלך על זה כי זה ממכר"), אבל הרגשתי בטוחה כי בגדים זו לא אחת החולשות שלי (למזלי). ועדיין, אחרי שלושה ימים כאן הפיתוי בהחלט עוצמתי.
הרבה אנשים אמרו שזו עיר מתויירת, עמוסה, ומלאה בתחושה שכולם מנסים למכור הכל כל הזמן. כך שלמרות שידעתי פחות או יותר למה אני מגיעה, זה עדיין הצליח להפתיע אותי.
באזור כזה שכולו שוק, שיש כל כך הרבה אנשים שמוכרים את אותם הדברים, ויחד עם זאת כל כך הרבה "לקוחות" שעוברים בכל סמטה, מרגיש שמי שצועק הכי חזק יקבל את תשומת הלב של העוברים ושבים.
אז כולם מנסים לצעוק הכי חזק.
אוי, הערב הראשון היה כל כך מתיש, מכמה סיבות. בעיקר בגלל החום - לא מצאתי מקום נורמלי לשבת בו עם מזגן, וחיפשתי היטב. זה לא פופולארי כאן כמו דה נאנג ואני תוהה למה.
להיבלע בהמון אנשים זה גם לא פשוט, במיוחד כשהולכים בקצב של צעד, צעד, כמו בהופעה צפופה בפארק הירקון. זה המשיך במחירי האוכל במסעדות - מחירים שהייתי רגילה לראות במסעדות מערביות עם מזגן, אבל אין כאן מזגן והאוכל מקומי ופשוט.
עברתי בכמה מסעדות עד שלבסוף הרעב הכריע. ואולי זו כבר כמות הפעמים שאמרתי "לא" לכל מה שהציעו לי כשהלכתי ברגל כמה שעות, עד שלא יכולתי לסרב כבר, והתיישבתי לאכול במסעדה כזו.
מצחיק שהבנתי מהר מאוד שהמחירים במסעדות שנמצאות על גדת הנהר יקרות במיוחד, אז האסטרטגיה שלי הייתה לעבור לרחוב המקביל ולחפש שם אוכל במחיר סביר.
אחרי שראיתי תפריט מוזל יחסית, נכנסתי לשבת במסעדה והצבעתי על מנת שיפודי עוף פשוטה. כשביקשתי תוספת של ירקות מוקפצים עם שום (morning glory - מנה מאוד פופולרית בוייטנאם, ומאוד בריאה), נתנו לי תפריט נוסף שבו המחירים כבר מרקיעי שחקים.
מבולבלת, רעבה, הזמנתי את האוכל ושילמתי 250,000 דונג. כי בסוף זה לא באמת יקר, אני פשוט יודעת שזה שווה אפילו פחות במקומות אחרים.
רק אחרי שסיימתי לאכול הבנתי את הטריק: המסעדה הזו מחוברת למסעדה שנמצאת בצד השני של המבנה - ממש על גדת הנהר. אותה מסעדה, שני כניסות, אותם מחירים. אז למרות שניסיתי "לברוח" מהמחירים האלה במודעות שלמה, בכל זאת נפלתי במלכודת הזו.
למחרת כבר מצאתי מקומות שמגישים אוכל אותנטי, מקומי, פשוט וזול - בדיוק כמו שרציתי. ארוחה של נודלס עם בשר ותה ג'ינג'ר קר עלו לי יחד 55,000 דונג.
מה שבטוח, זה שכבר מהערב הראשון בעיר למדתי שאני לא יכולה להגיד "לא" כל כך הרבה פעמים. זה מחליש לי את היכולת לסרב, באמת. אז התעוררתי בבוקר בהחלטה שאני לא הולכת לסרב יותר - אני פשוט הולכת להתעלם לגמרי כשפונים אליי.
זה נשמע קשוח? נסו ללכת ברחוב כמה שעות שכל רגע מציעים לכם משהו אחר במקרה הטוב, או את אותו הדבר במקרה הרע. זה בלתי נגמר: "מסאז'?!" "שייט בנהר?!" "קוקטיילים?!" "מזכרות?!" "את קונה משהו גברת?!"
או צמד המילים שתשמעו הכי הרבה כשתלכו ברחובות העיר העתיקה בהוי אן - "Happy Hour".
זה טריק שיווקי שעובד בשעה הראשונה, כשעוד הייתי שמחה לשמוע את זה. אבל כשזה מכולם, בכל שעה, בכל יום - זה קצת מאבד מהפואנטה, לא?
כולם מציעים הפי אוור, שזה לא המחיר שכתוב ב"תפריט" שהם מחזיקים, אלא פתוח לדיון, לפי... כמה שנראה להם. או יותר נכון, כמה שאתם טובים במיקוח.
הסתכלתי על עצמי אחרי יומיים בעיר והבנתי משהו מעניין: אני לא רק התמודדתי עם לחץ מכירות - אני למדתי משהו על הדרך שלי להגיד "לא" בחיים.
בהתחלה ניסיתי להיות מנומסת, להסביר, לחייך ולומר "לא תודה". אבל אחרי שעתיים של זה, כשהרגשתי שאני מנוצלת רגשית, הבנתי שאני צריכה לשנות אסטרטגיה.
וזה לא רק בשווקים בוייטנאם. זה בכל מקום שמישהו לא מקבל את ה"לא" הראשון שלי. כשאני מרגישה שצריכה להצדיק את הסירוב שלי, או לחייך כשאני אומרת לא, או להסביר למה אני לא רוצה משהו.
לפעמים "לא" זה משפט שלם. ולפעמים, כשזה לא מספיק, ההתעלמות היא לא חוסר נימוס - זו הגנה עצמית.
הוי אן לימדה אותי שיש הבדל בין להיות אדם נחמד לבין להיות פראייר. ושלפעמים, כשאני בסביבה שמנסה לנצל את הנימוס שלי, הדבר הכי אותנטי שאני יכולה לעשות זה להפסיק לחייך ופשוט להמשיך הלאה.
והכי חשוב - ללמוד להגיד "לא" בלי להרגיש אשמה. על החלק הזה אני עדיין עובדת...
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע