📍האנוי, וייטנאם
הלילה שלפני יום ההולדת שלי היה קשה במיוחד. לא נרדמתי למשך שעות ארוכות, התרגשתי - לא בגלל יום ההולדת, כי למרות שאני מתנהגת ככה לפעמים, אני כבר לא ילדה בת 5. ולא בגלל שמחר אני מבקרת באחד משבעת פלאי עולם. התרגשתי בגלל המקום שאני נמצאת בו בחיים שלי.
במהלך הלילה, הייתה סופת רעמים וברקים שהעירה אותי לעיתים תכופות. היה רעם אחד כל כך קרוב שהיה נשמע כמו ירייה. תהיתי אם הקרוז של מחר בכלל יתקיים. מצחיק שזה היה אחד הימים החמים ביותר במהלך היום, ובערב סופה אדירה כילתה את העיר.
התעוררתי ב-6, כי בשעה 7:15 אני צריכה להיות במשרד של חברת הנסיעות. שלחתי הודעה לסוכן ממנו הזמנתי את הקרוז, כדי לוודא שהקרוז עדיין מתקיים במזג אוויר כזה. התארגנתי ותוך כדי שמעתי שהגשם נרגע. הוקל לי.
הזמנתי מונית אופנוע, ומיהרתי לרדת את חמשת הקומות במדרגות כי באפליקציה הופיע שהוא ממש מגיע. הגעתי לשער של הבניין והבנתי שעדיין יורד מבול בחוץ, ואני לבושה בבגד ים עם בגדי חוף, כפכפים, ותיק בד עם הציוד שלי, בנוסף לתיק עמיד במים לציוד היקר.
מה, השתגעתי? אני לא נוסעת ככה על אופנוע כשיורד מבול!
מיהרתי לבטל את האופנוע, שילמתי את 60K הדונג (כ-10 ש"ח) והזמנתי מונית רגילה דרך האפליקציה. הגשם התחזק, ועוברות דקות ארוכות ועדיין לא מצאתי אף מונית באפליקציה.
ניסיתי לרענן את הדף כל כמה דקות. לא היה אכפת לי שבכל פעם המחיר קפץ לגובה, העיקר שאגיע בזמן. הדקות חלפו והבנתי שכבר לא אגיע בזמן, אז שלחתי הודעה לסוכנות הנסיעות ולסוכן שלי במקביל.
ביקשתי שאולי יוכלו בכל זאת לאסוף אותי, והבנתי כמה חשוב זה לגור באזור הרובע המרכזי. אמרו לי שאי אפשר להגיע לקחת אותי, ושאני צריכה למצוא דרך להגיע. ככה חלפו עוד דקות וניסיתי להבין האם זה עוד מסר מהיקום.
"מה צריך לקרות?" אני חושבת לעצמי, כאילו יוצאת מהסיטואציה, כאילו נותנת למישהו, או משהו, אחר להחליט את הגורל שלי. הבנתי שאולי בגלל הגשם עדיף שלא אצא לסיור, כי זה יהרוס את החוויה, אבל הייתי בטוחה שלא יחזירו לי את הכסף. אז עדיף שכבר אגיע. כן, עדיף, אבל איך? אין כאן אוטובוס שאוכל לתפוס בזריזות, זה נטו לחכות למונית, ועברה כבר מעל חצי שעה ועדיין אני לא מוצאת.
בהתכתבות עם הסוכן, היה רגע שהוא לא האמין לי, וחשב שבגלל ששאלתי אותו על הגשם בבוקר, אני לא רוצה ללכת וממציאה את תירוץ המונית. אז הצפתי אותו בצילומי מסך של האפליקציה, בתמונה שלי עם פרצוף רוטן, מחכה בשער, והמון הודעות של "איך אתה אומר דבר כזה???" במיוחד כשהוא יודע שזה יום ההולדת שלי.
ברגע שהרגיש כמו רגע האחרון, מצאתי מונית. וזה אחרי הטלפונים לסוכן ולסוכנות, שאמרו לי שהאוטובוס שלי כבר יצא, אבל שאגיע למשרד ושאתן להם לדבר עם נהג המונית שלי.
"מה אתם רוצים להגיד לו?" שאלתי, כדי לוודא שלא שולחים אותי עכשיו במונית את כל הדרך שאני צריכה לעשות באוטובוס, כי שלוש שעות במונית זה לא בתקציב שלי.
"שיקח אותך לבית האופרה, זו התחנה האחרונה של האיסוף ברובע," אמר לי הסוכן, והסכמתי.
בדרך, הסוכן מעדכן אותי שאני הולכת לסיור אחר ולא לסיור שהזמנתי. אני הולכת להאלונג ביי, ולא לקאט בה, כמו שתכננתי.
זה אותו אזור בגדול, רק שקאט בה הוא אזור פחות מתויר, ורואים את אותם הנופים. אבל כנראה שכל זה היה כדי להביא אותי להאלונג ביי, אז אני כבר מחכה בקוצר רוח לראות מה מחכה לי שם.
נהג המונית הוריד אותי בבית האופרה, שם ראיתי המון תיירים מחכים לסיור. הייתי בטוחה שמכאן אעלה על האוטובוס, אבל שמעתי צעקה מהכביש: "מאיה!" הסתובבתי וראיתי בחור וייטנאמי קטן על קטנוע קטן, אומר לי לבוא איתו בזריזות.
הוא בלי קסדה, אני בלי קסדה (הגבול הזה נחצה כבר, כנראה) והוא מסיע אותי לאזור של המשרדים. מה קורה פה?? אני מרגישה כמו חבילה עוברת ביום הולדת!
כשהגענו, קיבל את פני המדריך של הסיור, הציג את עצמו תוך כדי שרצנו לאוטובוס, וברגע ששמתי את הרגל עליו הוא התחיל לנסוע. עברתי למושב האחורי תוך כדי שחלפתי על כל הפרצופים הרוטנים שגרמתי להם לחכות. רציתי להתנצל אבל פשוט חייכתי אליהם את החיוך המצטער וקיוויתי שהם לא נוטרים לי טינה, כי בסך הכל 8:30, וזו עדיין שעה הגיונית לצאת.
ישבתי במושב האחורי ולא עברה דקה עד שהבנתי שיש כאן עוד ארבעה ישראלים. לא הצגתי את עצמי, כי עדיין לא שתיתי קפה, או אכלתי משהו, או עיכלתי את זה שאני בדרך לאחד משבעת פלאי תבל. אבל אחרי כמה דקות המדריך התחיל לשאול אותנו שאלות על המוצא שלנו וזהותי נחשפה.
"אהה! היא משלנו!" אחד מהם צעק, והחלפנו כמה מילים, אבל רוב הנסיעה הייתה שקטה.
בדרך המדריך סיפר שלפני שבנו כאן את הכביש הראשי, הנסיעה הזו הייתה לוקחת 8 שעות. הודות להוליווד שצילמו כאן סרטים, בנו את הכביש, וכמו שראיתי כשהגענו - עיר שלמה שבאמת נראית כמו סרט. כנראה שיש סטנדרט מסוים לתואר הזה, או שזו הסיבה שמגיעים לכאן המון תיירים ומבזבזים כסף, והתוצאה היא פיתוח המקום בצורה יוצאת דופן.
בכניסה ראינו מבנה מרשים שנראה כמו המבנים המרשימים של יוון העתיקה עם עמודי הבטון והפסלים הגדולים. ידעתי שהיום הזה עומד להיות מיוחד, למרות כל הטלטלות בדרך אליו. לפעמים כשהדרך מאתגרת, היעד שווה את כל המאמץ.
וכך, בדיוק ביום ההולדת שלי, אחרי שהועברתי כמו חבילה ממקום למקום, הגעתי להאלונג ביי - אחד המקומות המרהיבים בעולם. אבל מה ראיתי שם? איך נראה השייט? ומה הפך את היום הזה למיוחד כל כך? על כך בפוסט הבא...
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע