יצאתי לצוד בהאנוי
איך בית קפה נכון יכול להפוך את הנוודות הדיגיטלית לחלום שמתגשם
📍האנוי, וייטנאם
באחד מהימים בהאנוי שוטטתי בין בתי קפה ופתאום הבנתי משהו מוזר – כאן עדיף לאכול בחוץ מאשר לקנות מצרכים הביתה, הרי המחירים פה כל כך זולים שארוחה ברחוב עולה שקלים בודדים. אה, ואולי זה גם בגלל שאין לי באמת מיקרוגל, תנור, או מחבת ראויה להכין בה ביצים 💔
הבנתי שאני פשוט צריכה לצאת מהבית כדי להשיג מזון. ממש לצאת לצוד.
אני לפעמים חושבת על החיים בתקופות הקדומות, איך אנשים היו צריכים לצאת ולצוד את האוכל שלהם כדי לשרוד. איך הם עשו את זה? איך הם שרדו?
יום הציד שלי הוא סיבוב בין בתי קפה נעימים. כל כך נעימים, עד שהם שינו לי לחלוטין את התפיסה על איך בית קפה אמור להרגיש.
רק כשביקרתי באל נידו, פיליפינים, ניסיתי לעשות יום של עבודה מבתי קפה, וזה היה כישלון חרוץ. היה חם מדי, רועש מדי, וואיפיי שהחליט להיות בחופש, הכל היה יקר מדי והרגשתי לחץ להזמין עוד ועוד כשעיני המלצרים ננעצות בי כל שלוש דקות.
אבל כאן בהאנוי, גיליתי תרבות אחרת לגמרי. כאן מחבקים את הנוודים הדיגיטליים, ממש כאילו הם חלק טבעי מהנוף. כנראה שעבודה מבתי קפה היא באמת מדהימה – רק צריך לבחור איפה.
התחלתי את הבוקר בבית קפה מקסים שנמצא 7 דקות הליכה מהדירה שלי. מצאתי שם קפה קר מעולה וכריך חביתה בדיוק כמו שאני אוהבת! אח, כמה נפלא למצוא את הדברים הקטנים האלה שמרגישים כמו בית גם כשאני לגמרי לא בבית.
ישבתי שם לשעה קלה והחלטתי להמשיך לנוע. בית הקפה הבא היה זה שבדקתי עליו באינטרנט, והסרטונים הראו נוף מהמם מקומה גבוהה. אנשים יושבים עם מחשבים ניידים בחדר שנראה מצוחצח כמו משרד, והכי חשוב – מזגן.
הגעתי לשם ואחרי שהזמנתי קפה בקומה הראשונה, עליתי במעלית והגעתי למשרד המושלם! שקט, כמעט ריק מאנשים, ממוזג היטב, נוף מהמם לאגם, ואף מלצר לא בוהה. סביבת עבודה אולטימטיבית!
זה כאילו מישהו שאל אותי "איך נראה בית הקפה האידיאלי בדמיון שלך?" ואז בנה אותו. הבנתי שאני צריכה תנאי מעבדה כדי להתרכז, וזה כולל גם טמפרטורה נוחה - אז מזגן הוא לא מותרות, הוא הכרחי.
בגלל זה העברתי שם משמרת של 4 שעות בכיף, מרגישה כמו מנכ"לית סטארטאפ בפגישת עבודה עם עצמי.
המשכתי בסיור רק כי חיפשתי ארוחה טובה, ובאותו בית קפה יש רק קינוחים. זה מאוד נפוץ כאן – רוב בתי הקפה מגישים רק מתוקים ליד הקפה ולא מחזיקים מטבח שלם. כל כך שונה מבתי קפה מערביים, שבהם קשה לבחור מרוב אופציות בתפריט.
באותו הרחוב ראיתי מגוון מסעדות מקומיות, עד שהגעתי לזו שיש בה אנשים. אם יש משהו שלמדתי במסעותיי, בייחוד במדינות מתפתחות, זה שכדאי לאכול איפה שיש תחלופה של אנשים. הכלל הזה מבטיח שהאוכל שמוגש הוא אכן ראוי למאכל, ולא סיפור שסופו בחדר מיון.
לפעמים, כשאני חולפת על פני דוכן אוכל רחוב שמריח מעולה, אני נאלצת להתאפק אם אין אף אחד בסביבה. אולי זה אתגר האומץ האמיתי בנוודות – לא קפיצת באנג'י או לנדוד לבד, אלא לדעת מתי לוותר על ריח מפתה של אוכל מסתורי.
רציתי להתיישב בשולחן הראשון שראיתי, אבל אז המלצרית כיוונה אותי בחיוך: "יש לנו אזור בפנים, כנסי לראות".
נכנסתי סקרנית, רק כדי לגלות מרפסת עוצרת נשימה עם נוף לאגם. וואו. ככה נראתה וייטנאם בדמיון שלי. פסטורליות כזו, המון ירוק, שלווה. כאילו מישהו לקח תמונה מגלויה של "גן עדן טרופי" והפך אותה למציאות.
התיישבתי ועיינתי בתפריט, עד שהגעתי למרק נודלס בשר ב-6 ש"ח. אם כבר, אז להיות מקומית עד הסוף, חשבתי.
המלצרית הגיעה לקחת הזמנה, ולא ממש דיברה אנגלית. כשהצבעתי על קערת הסלט של זו שישבה לידי, כי לא ראיתי את זה בתפריט, היא סימנה עם הראש "כן, כן" בהתלהבות שגרמה לי להרגיש שהבחירה שלי היא מעשה של גאונות קולינרית.
המרק הגיע מהר, ואיתו הסלט. אז כנראה שהמלצרית חשבה שרציתי את אותו המרק של הבחורה ליד, ונתנה לי מרק דגים במקום בשר. זה בסדר, זה היה מעולה. נהנתי מכל ביס, הטעמים במטבח הוייטנאמי עשירים וחדים כמו סכין של שף. המרק היה מושלם, הנוף היה קסום, האווירה הייתה נפלאה. האם ככה מרגיש גן עדן? אני חושבת שאפילו יותר טוב.
נשארתי לבד במרפסת, והמלצרית הגיעה ונתנה לי את החשבון. מעניין, בדרך כלל עושים את זה כשסוגרים את הקופה, לפי הניסיון שלי באירוח, אבל אולי כאן זה אחרת, חשבתי לעצמי בזמן ששילמתי.
ישבתי לסיים את המרק בנחת, ורק בדרך החוצה ראיתי שבאמת אין אף אחד במסעדה, האורות כבויים, ומישהו שוכב לישון על הרצפה, מכוסה בשמיכה. אה. אופס. כנראה שבאמת סגרו. אבל רק 2:30 בצהריים. זה סוג של סיאסטה וייטנאמית? או שפשוט הייתי הלקוחה האחרונה ולא קלטתי את הרמז?
יצאתי ובירכתי את המלצרית ב"תודה" בשקט, כדי לא להעיר את הישנים, והמשכתי בדרכי לבית הקפה הבא. הפעם נתקלתי בבית קפה שנראה מקושט בזהב ועיצוב מודרני מזמין. נכנסתי וירדתי במדרגות אל מעין מחילת ארנב קסומה, כאילו אליס בארץ הפלאות פתחה מקום משלה.
מצאתי עוד נווה מדבר לנוודים. בחורים צעירים יושבים עם הלפטופים, הכיסאות נראים נוחים, וואי-פיי ללא סיסמה! זו הייתה הגושפנקה המוחלטת. הזמנתי קפה קר קוקוס – עוד סמל וייטנאמי ידוע, וזה היה מעולה! אני אוהבת את הקפה שלי מתוק, אז ידעתי שאסתדר בוייטנאם.
העברתי שם עוד כמה שעות, עד שהגיע הזמן לחזור הביתה. מרגישה מלאה, מרוצה, ועם רשימה הולכת וגדלה של מקומות לחזור אליהם.
היום הזה, השני במספר, שהעברתי בעבודה מבתי קפה, היה נפלא ונעים ביותר! זה גרם לי לרצות לעשות את זה שוב ושוב, והבנתי שככה הולכים להראות הימים שלי כאן.
תרבות בתי הקפה של האנוי שינתה את תפיסת העולם שלי. אולי זה לא מרק דגים או קפה קוקוס שבאתי לחפש, אלא את התחושה הזו – של מקום שמקבל אותך בדיוק כמו שאת, נותן לך את המרחב לעבוד, ליצור, ופשוט להיות. ואת זה, מצאתי בשפע.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע