🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍דה נאנג, וייטנאם
את רוב הימים אני מעבירה בחוף, או בבתי קפה. אם בהאנוי הייתי מבודדת ולא היה לי הרבה דברים לעשות במרחק הליכה, אז כאן בדה נאנג אני במרכז העניינים.
שלוש דקות הליכה מהחוף, אני באזור מעולה שמסביבי מלא מסעדות, בתי קפה ואפילו רחוב הברים המגניב. כל זה כשהרחוב הספציפי שלי - שקט לגמרי. מושלם. לא יכולתי לבקש חוויה טובה יותר.
מצאתי את עצמי נמשכת לא במקרה לחוף Maia, שמעבר לנוחות, ומלא אנשים צעירים, הביץ' קלאב מספק די-ג'יי שמנגן מוזיקת טכנו נעימה שגורמת לי לשבת שם שעות, וללגום לאט מהקפה הקר המזיע, נוטף אדי קור.
המחירים בחוף "יקרים" בדיוק כמו מסעדות מערביות בעיר - קפה יעלה 50-60k (כ-10 שקל), וארוחה באזור 150-200k. מסעדות מקומיות מוכרות כאן קפה ב-20k, וארוחה ב-50k. רוב המסעדות כאן נעות בין המקומי למערבי, ואני נעה ביניהן תלוי במה שאני מרגישה שמגיע לי באותו יום (מי שמחפש יוקרה ימצא גם אותה, כמו שמיהרתי לגלות בעצמי).
דה נאנג מלאה בנוודים דיגיטליים. יותר מכל מקום אחר שראיתי, ואני בהחלט מבינה למה. בכל בית קפה תמצאו לא מעט אנשים יושבים ועובדים עם הלפטופ, וזה כל כך משנה את האווירה מאשר להרגיש שאני היחידה שעושה את זה. הצוות תמיד נחמד לכולם, אני לא מרגישה שיש לחץ או ציפייה ממני להזמין עוד ועוד כדי להצדיק את המקום שלי.
כולם באווירה רגועה כי אנחנו בעיר כזו מדהימה, והכל מרגיש בדיוק כמו מה שחלמתי עליו כשדמיינתי נוודות דיגיטלית בראש שלי.
במהלך הימים שלי כאן הבנתי די מהר שזו לא עיר של מוקדם בבוקר, אלא של מאוחר בלילה. כשהתעוררתי מוקדם ויצאתי לבתי קפה עם הלפטופ, בדרך כלל הייתי היחידה במקום, אולי עוד שולחן או שניים. רק לקראת 11 המקום מתחיל להתמלא. כנראה שנוודים דיגיטליים לא כאלה שעובדים מוקדם, או אולי יש להם שגרת בוקר ארוכה של ספורט ו-wellness ועבודה מגיעה רק אחר כך.
אני חושבת על זה הרבה, על סדר היום שלי, על איך שאני רוצה שהוא יראה. כי אני מבינה שאני בתחילת הדרך, וכרגע אני משקיעה את כל כולי בעבודה, וכן, קצת לחיות בדרך. אבל כשאני שומעת על אנשים שעובדים 4 שעות ביום, מתי שמתחשק להם, בלי לחץ - זה עדיין נשמע לי רחוק.
כן יש ימים שלמים שאני לא עובדת בכלל, אבל זה רק אחרי שאני עובדת ימים שלמים כדי ליצור לעצמי מרווח חופשי. ומבחינתי - זה איזון מעולה. זה משאיר לי מקום לספונטניות.
בימים שאני לא עובדת, או אפילו בימים שהתחלתי לעבוד ואז מצאתי את עצמי מכירה אנשים או ממשיכה את היום בצורה אחרת, אני יכולה להרשות לעצמי להסכים, ולא לומר "אני לא יכולה כי אני חייבת לעבוד". וזה הדבר החשוב ביותר עבורי כרגע.
הכי יפה בכל זה שכשיש לי הזדמנות לספונטניות, אני יכולה להגיד כן.
יש ימים שאני מגדירה מראש כעבודה של כמה שעות בבוקר, ואז מחזירה את הלפטופ לדירה והולכת לים. זה החצי שלי, ואלו הימים שאני מרגישה הכי מסופקת, כי יודעת שכן עבדתי קצת, כן התקדמתי, ו"הרווחתי" את הזמן הזה לעצמי. בוסית קשוחה אני, הא?
כל הסיפור הזה התחיל מחלום שדיברתי עליו שנים, ועכשיו אני פשוט חיה אותו. בלי תוכנית מפורטת, בלי לדעת איך זה אמור להיראות בדיוק. פשוט בחרתי בעצמי, כי הבנתי שאף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילי.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע