"זה עוד מעט נגמר"
הרגע שבו הבנתי איך אני מתייחסת לעצמי
📍הוי אן, וייטנאם
במהלך הסיור הרגלי בהוי אן שעליו סיפרתי, חשבתי אם לנטוש בעצמי כמה וכמה פעמים. כמובן שהתחילו לי מחשבות עמוקות על "למה אני נשארת כאן - כי אני באמת רוצה, או כי לא נעים לי לעזוב באמצע?"
אני חושבת שכן זה לא מנומס לעזוב סיור באמצע, אבל מעבר לבחור מבנגקוק, עזבה באמצע עוד בחורה שלא הרגישה טוב. האמת? גם אני לא הרגשתי טוב. אני לא מרגישה שטוב לי ללכת בחום שלוש שעות, ואני לא מרגישה טוב כשאני מתוסכלת מכך שאני לא מבינה את המדריכה.
אולי פשוט אגיד לה תודה, אתן לה 100K דונג, ואלך לשבת במקום כלשהו עם מזגן?
"זה עוד מעט נגמר גם ככה."
הפעם, כשאמרתי את זה לעצמי, כל המחשבות שלי נעצרו. העולם עמד מלכת. כי הנה למדתי לזהות עוד דפוס שלי, עוד משהו שאשמח להיפטר ממנו.
באחת השיחות האחרונות עם אמא, סיפרתי לה שאני שמה לב לאחרונה למצבים שאני לא רוצה להיות בהם, אבל אני אומרת לעצמי "זה עוד מעט נגמר" ומשתיקה את הרצון שלי לעזוב בתירוץ המסוכן הזה.
זה תירוץ כל כך מסוכן, כי הוא מראה לי בבירור שאני לא רוצה להיות כאן, אבל חלק בי מרגיש מחויב להישאר. למה? כדי לרצות אחרים, כמובן. כי אני בוודאי לא מרוצה.
כשהבנתי את זה, זה היה נראה לי דוחה - שאני עושה דברים שאני לא רוצה ומכריחה את עצמי להמשיך בגלל ש"זה תכף נגמר". זה מחזיר אותי להמון סיטואציות בצעירותי, כשעשיתי דברים שלא רציתי, וזה מה שתמיד אמרתי לעצמי.
אולי אחרים אמרו לי? זה לא חשוב, עכשיו זה כבר הפך שלי. ואני לא רוצה את זה.
אני לא רוצה לשמוע את צירוף המילים הזה יותר לעולם. אני רוצה שברגע שארגיש לא בנוח במקום כלשהו, פשוט יהיה לי את האומץ לקום וללכת, ולחשוב על עצמי קודם, ולא על אף אחד אחר. לא על המדריכה, לא על חברי הקבוצה, לא על אף אחד אחר חוץ ממני.
אבל הפעם הזאת, למרות שעצרתי, ואמרתי לעצמי את כל הדברים האלה, עדיין נשארתי. עדיין המשכתי לעשות משהו שאני לא רוצה, למרות ההתראות הכי חזקות במוח שלי, פשוט כי זה מה שאני רגילה. ותוך כדי המחשבות האלה כבר התקדמנו בסיור ופתאום שמעתי "הגענו לתחנה האחרונה", אז הבנתי שזה באמת עוד רגע נגמר, וזה כבר יהיה מוזר לנטוש עכשיו, לא?
אני יודעת טוב מאוד מה הייתי צריכה לעשות, אבל לא עשיתי את זה. זה לא סיפור הצלחה, זה סיפור על קושי.
אני גם יודעת שזו הפעם הראשונה שידעתי מה אני צריכה לעשות, אז אני בכיוון הנכון, ואולי בפעם הבאה באמת גם אפעל ואעשה את זה.
כשאני מדברת על התפתחות אישית דרך מסעות בעולם, זה בדיוק מה שאני מדברת עליו. זה לא שאני מגיעה למקומות חדשים והנופים היפים גורמים לי לראות את יופי הבריאה ולהעריך את היקום.
אני מדברת על סיטואציות כאלה, בהן אני פוגשת את הקשיים הכי עמוקים שלי, אני לומדת לזהות את דפוסי המחשבה שלי, למרות שזה צורם לי כל כך, למרות שאני מתביישת בהם, ולהבין שהמחשבה הזו גרה לי בראש מאז שאני זוכרת את עצמי, ומעולם לא שמתי לב אליה. בטח לא חשבתי שהיא מזיקה לי, עד היום.
עד עכשיו שאני חושבת שאם מישהו אחר היה מספר לי את זה הייתי המומה. איך אדם יכול לדבר אל עצמו ככה? זה ההפך מכל מה שאני מאמינה בו, אבל זה הכוח של טראומה - היא מנהלת אותנו בחיי היום יום, גם כשאנחנו בטוחים שכבר התגברנו עליה.
ואם אני לגמרי כנה, אז כן, עלו לי דמעות כשאני מבינה שאני מתייחסת לעצמי ככה, וכשאני מבינה שהצלקות מהילדות שלי עמוקות יותר ממה שאני מוכנה להודות.
אולי אני צריכה לראות את הצד החיובי, שלפחות אני מתבגרת כל פעם עוד קצת כדי להתמודד איתן, ואולי זה מה שחשוב.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע