בדיוק מספיק
הייתי צריכה לנסוע מאות קילומטרים כדי ללמוד להקשיב לפחד
🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍האנג לופ, וייטנאם
התחלנו את היום בארוחת בוקר של פנקייקים עם דבש ובננה. היה מאוד נחמד, ובהחלט הפתעה שלא ציפיתי לה. התרגלתי כבר שבמסעות כאלה האוכל הוא לרוב פונקציונלי, אך כאן הושקעה מחשבה גם בחוויה הקולינרית.
יצאנו לדרך, והמדריך הזכיר שגם היום נעבור כמאה קילומטרים. המספרים האלה עדיין מרשימים אותי - ביום הראשון עברנו 100 ק"מ, ביום השני עוד 100, וביום השלישי צפויים 145! הכל על אופנוע בדרכים הרריות! זו לא סתם נסיעה, זו ממש חוויה.
עצרנו בנקודות תצפית מרהיבות לאורך המסלול. לפעמים אני תוהה אם אפשר להתרגל לנופים כאלה, אבל מצאתי את עצמי מתפעלת בכל פעם מחדש. כל הר שעברנו חשף נוף עוד יותר מדהים מהקודם. הדרכים היו יפות בטירוף, והן לא רק חיברו בין מקומות, הן היו חלק מהחוויה בעצמן.
היום חווינו יותר דרכי שטח ופחות כבישים מסודרים. כנראה שזה מה שקורה כשמתרחקים מאוד מהעיר. אכלנו קצת אבק, אבל הרגשתי שזה שווה את זה – חווינו את הדרך במלוא עוצמתה, ללא מסננים, ללא תיווך.
הגענו לנהר שקט, שם הושיטו אותנו בסירות במבוק עד לפתח של מערה ענקית. כולם השאירו את הטלפונים ושאר הציוד בחוף, ורק אני לקחתי איתי את המשקפיים החכמות וצילמתי.
מאוחר יותר פתחנו אלבום שיתוף תמונות באפליקציית Photo Circle. כל חברי הקבוצה הצטרפו, וכל אחד שיתף את התמונות שלו. כך, אם צילמנו אחד את השני או שכל אחד תפס פיסת נוף אחרת, יש לנו מאגר של תמונות וסרטונים מהמסע המשותף. זו דרך גאונית, נפלאה וממש נוחה לקבוצות שמטיילות יחד.
רק כשפרסמתי באלבום את הסרטונים שצילמתי מהמערה, גיליתי שהמשקפיים שלי היו מלאות אבק מהדרך בשטח. איכות הצילומים הייתה פחות טובה מבדרך כלל.
הנה שיעור ראשון של ילדה עירונית שיוצאת לטבע: טכנולוגיה זה אחלה, אבל צריך לדעת איך לתפעל אותה במצבי שטח. מאז ניקיתי את המשקפיים לעיתים תכופות, ואת המצלמה בפרט.
המדריך המשיך להוביל אותנו דרך העמק עם הנהר. חלפנו על פני שלל בתי קפה עם תצפיות, עד שהגענו לזה עם התצפית הטובה ביותר.
המדריך ליווה אותנו למרפסת צדדית שהייתה מיועדת רק לקבוצה שלנו, וישבנו לשתות קפה ולהביט בנוף הבלתי יאומן שהשתרע לפנינו. ברגע הזה התחלתי להבין כמה הקבוצה שלנו מקבלת שירות טוב יותר מאחרים.
יש כאן מכונה משומנת היטב של שיתופי פעולה – בתי קפה עם תצפית וחברות טיולים שעושות את הלופ. ענף כלכלי עשיר, וכל כך הרבה תיירים שמגיעים לכאן ומוציאים את מיטב כספם.
בזמן שלגמתי את הקפה, מצאתי את עצמי תוהה האם בגלל זה רוב האנשים שאנחנו רואים בדרך, מבוגרים וילדים, מנופפים לנו לשלום כשאנחנו חוצים את הכפר שלהם על האופנוע.
האם הם רגילים לנוף הזה של אנשים שנראים מוזר, רכובים על אופנועים, חוצים את הכפר שלהם באופן יומי, כמה פעמים ביום? האם הם מבינים שאנחנו תיירים שמגיעים לכאן ובאיזשהו אופן – כך אני רוצה לחשוב – עוזרים לכלכלה שלהם לצמוח? מה הם חושבים עלינו? האם זה מפריע להם?
נותרתי עם המון שאלות, כשאני יכולה רק לנחש את התשובות.
במהלך אחת ההפסקות, הבחורה מצרפת שעובדת בהוסטל ממנו יצאנו לסיור סיפרה לי שהם תורמים 7% מההכנסות שלהם לכפרים בהם אנחנו מבקרים.
היא המשיכה וסיפרה על הנהגים המיומנים שלנו, שעושים את הלופ הזה באופן קבוע, ויש להם רק שלושה ימי חופש בחודש. כלומר, לופ אחד שהם "מפספסים". וואו.
פתאום חשבתי על זה שיש להם משפחות, יש להם חיים מחוץ ללופ הזה. הם אמנם נראים כל כך שמחים, ועושים צחוקים אחד עם השני כל הזמן, משתטים ונראה שהם נהנים כי בסוף הם חברים ונמצאים רוב היום יחד. אבל רגע, זה לא באמת החיים שלהם, זו העבודה שלהם. מה עם חיים, משפחה? הם רואים אותם רק שלושה ימים בחודש. ועל כל העבודה הקשה הזו, הם מקבלים $10 ליום.
$10 ליום.
זה לא משהו שאני יכולה לתפוס בקלות. זה מזכיר לי את החוויה במפלי קוואסן בפיליפינים, שם שמעתי שיחה של מדריך מקומי עם תייר מגרמניה. התייר שאל את המדריך על עבודתו המשרדית ועל כמה הוא מרוויח, והיה בהלם מוחלט מהסכום הגבוה.
אני בטוחה שהמדריך המקומי לא יכול היה לתאר משכורות מערביות, בדיוק כמו שהוא לא יכול לתאר הוצאות מחיה במערב.
המסע דרך הכפרים בהרים וההבנה שאנשים ממש חיים כאן – חיים שלמים, על הר, באמצע שום מקום – חיזקו אצלי את ההבנה שאני ברת מזל. ברת מזל כי אני חופשייה, ואני יכולה לבחור לעשות מה שאני רוצה.
תהיתי האם הילדים האלה שמשחקים בכפכפים שלהם, כי כנראה שאין להם צעצועים לשחק איתם, מרגישים שהם חופשיים. האם הם בכלל מודעים לאפשרויות שיש להם בחיים? האם ההורים שלהם מודעים? האם יש להם בכלל אפשרויות?
באחת מנקודות העצירה ראיתי ילדים באחת הבקתות עם סמארטפונים. תהיתי מה הם רואים שם במסכים הקטנים. האם הם רואים את העולם הגדול? האם הם מודעים למצב שלהם, לאיך אנשים אחרים חיים?
הרי העולם הוא כבר כפר גלובלי בעזרת האינטרנט. כמו שאני יכולה לראות את החיים בוייטנאם (אמנם זה לא אותו הדבר כמו להיות כאן ולחוות את זה באופן אישי), אני מניחה שגם הם חשופים לחיים במערב.
עם מחשבות אלה בראשי המשכנו למסלול הטיפוס. יצאנו להליכה של חצי שעה בערך שהביאה אותנו לרגלי הר גבוה וסלעי. המדריך טיפס ראשון והנחה אותנו להגיע ממש לפסגה. כולם טיפסו בעקבותיו, ורק שתי בנות ואני עצרנו באמצע והחלטנו שזה מספיק גבוה בשבילנו.
מספיק גבוה, מספיק מסוכן, מספיק מפחיד, מספיק מרגש. מספיק.
מצלע ההר בלט סלע שהזכיר לי את סצנת הפתיחה בסרט 'מלך האריות' – כזה שרק המראה שלו מושך את הצד ההרפתקני שבי לטפס עליו. בחור שטיפס לפניי עלה על הסלע הזה, ולמרות שדיבר אל חבריו בצרפתית, הבנתי בדיוק איך הוא תיאר את התחושות כשהוא יושב שם על הקצה – מרגיש על גג העולם.
מיד ידעתי שאני רוצה לחוות את זה גם, הרי לשם כך התכנסנו. לצאת מאזור הנוחות, לדחוף את הגבולות של עצמנו, לגדול.
הבחור המשיך לטפס על ההר, הבנות שהיו לפניי התמהמהו, ואני עשיתי כמה צעדים לעבר הסלע הנחשק. הדרך היחידה להגיע אליו הייתה לעשות צעד ממש גדול לגובה. כשעמדתי שם וניסיתי לחשב את צעדיי, עשיתי את הטעות הגדולה – הבטתי מטה.
הפחד מיד לקח פיקוד והציג בפניי רשימה מפורטת:
זה מאוד מסוכן לעשות את הצעד הזה! זה ממש גבוה ואין לך במה להחזיק!
זה שהוא הצליח לא אומר שאת תצליחי, אל תשווי את הדרך שלך לאחרים!
נכון שאימנת את הפחד, וכבר קפצת מגבהים מפחידים, אבל זה לא אומר שחייבים למתוח אותו כל הזמן!
בשאר המקומות היו עוד אנשים מסביב, היו כבלי ביטחון, אנשי מקצוע. כאן המדריך שלך כבר בראש ההר, ויש כאן רק שתי בנות צעירות מצרפת שלא בטוח יוכלו לעזור אם יקרה לך משהו.
את לא חייבת לטפס על כל סלע מפחיד שאת רואה! את לא צריכה להוכיח לי כלום! אני כבר יודע שאת יכולה לעשות הכל! רק בבקשה תיזהרי!
"אוקיי, פחד יקר," אמרתי לעצמי, "הפעם אתה צודק."
שמחתי שיש בינינו הבנה, ושהפחד לא אמר לי משהו כמו "את לא יכולה לעשות את זה", כי זה כנראה היה דוחף אותי דווקא לנסות. אבל קיבלתי את כל הטיעונים שלו – ידעתי שאני יכולה, אבל גם ידעתי שאולי זה לא הדבר שהכי נכון לי כרגע. שמחתי שהפחד שומר עליי, לפעמים.
בהתחלה חשבתי ש"נכנעתי" לפחד, אבל זה לא הרגיש ככה בכלל. זה ממש לא הרגיש כמו תבוסה או ויתור, אלא כמו הבנה שזה בסדר. הגובה שאני נמצאת בו כרגע הוא מספיק לי.
אני לא צריכה להיות בפסגה, אני לא צריכה להיות הכי, אני לא צריכה לעשות את מה שהרוב עושים. אני רק מחפשת לפגוש את האמת שלי – והנה, הצלחתי לעשות את זה גם באמצע ההר.
עבורי, זה היה בדיוק מספיק.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע