אופנועי ים ויאכטה בסערה: הצד המאתגר של קו סמוי - חלק 1
אף אחד לא הזהיר אותי ששבוע בגן עדן יכול להרגיש לפעמים כמו גיהנום. ארבעה ימים בקו סמוי לכבוד יום הולדתו ה-70 של אבא שלי התחילו כחלום ונהפכו... למשהו אחר לגמרי. כשתכננו אטרקציות ימיות, לא חשבתי שאגלה שרירים שלא ידעתי שקיימים, ודאי לא בגלל כאב. או שאחשוב רציני על להזמין מסוק חילוץ מאמצע הים. הנה יומיים שלימדו אותי מה המחיר האמיתי של אדרנלין במים הכחולים של תאילנד - ולמה בכל זאת היה שווה כל רגע.
📍 קו סמוי, תאילנד | 19 בינואר 2023
It's not a race, but if it was, I would lose
היום עשינו סיור איים פרטי באופנועי ים. אחרי התלבטות לקחנו את הסיור הארוך ביותר - שני אופנועי ים, גיסי, שני אחיי, ואני.
הגעתי בהתלהבות, כי אף פעם לא נהגתי על אופנוע ים. אחי מאחוריי, אני שמה גז, ומנסה לנסוע ישר. כל מה שהרגשתי זה שאני לא יציבה וכל רגע הולכת ליפול. לא הצלחתי לצבור מהירות כי פחדתי, ורק אחרי כמה דקות הבנתי למה נכנסתי.
עצרתי את האופנוע והחלפנו מקומות. אחי נהג, ונראה שהוא נולד לזה. אה, אז ככה זה צריך להיות. הגענו למהירות של 75 קמ"ש, התנגשנו בגלים כאילו הם אשמים במשהו.
הדרך לאי הייתה אין סופית, כמעט שעה. שעה בה אמרתי לעצמי שאולי היינו צריכים לקחת את הסיור הקצר יותר. הרגשתי שאם אני לא תופסת את אחי חזק בווסט ההצלה, אני מזמן מוצאת את עצמי במים. הבנים התנהגו כמו בנים, חשבו שזה מירוץ (זה לא), השרפיצו אחד על השני מים, ואני רק מקווה שנגיע כבר לאי בשלום.
אלה שנהגו התלהבו כמה כיף זה, ואלו שישבו מאחורה התפתלו מכאבים. הקפיצות של הגלים מכאיבות ממש בעצמות האגן, והמאמץ לא לעוף מכווץ את כל השרירים, לא לדבר על הפחד שמגביר את הדופק.
הגענו לאי שנקרא אי החזירים, כן קראתם נכון. חזירי בר חיים כאן וכל מה שהם עושים זה לאכול ולהתפלש בבוץ. חשבתי שזה סתם ביטוי, אבל זה בדיוק כך. מסביב לאי יש חוף יפייפה, כזה שמרגיש פשע לא לצלם אותו. היינו שם שעה ויצאנו שוב לדרך.
חוזרים לאופנועי ים, הפעם זו נסיעה קצרה, עשר דקות בערך. החלפנו זוגות וישבתי מאחורי גיסי. הגענו למסלול בתוך ג'ונגל, או יותר נכון ביצה, בו שימשנו כבופה ליתושים, אבל לפחות הדרך הייתה מעניינת. דיברנו עם המדריך שסיפר לנו שלפעמים יש כאן מלא תנינים, ושהוא מגיע לכאן לדוג ויוצא עם שלל גדול. אה, וגם שהוא צד סנאים, אוכל אותם, ומוכר אותם. סנאי, חיה כזו חמודה, לא חבל? מסתבר שהוא עושה מהם הרבה כסף (יחסית לתאילנד).
סיימנו עם הג'ונגל, אוקיי אני מוכנה לחזור הביתה עכשיו. עכשיו? בטח את מתכוונת עוד שעה כשנחזור לאי שלנו. שיט.
הדרך חזרה הייתה גיהנום. עצמות האגן כבר כואבות מאוד מכל הקפיצות, העור משתפשף על מושב העור של האופנוע (פעם הבאה ללבוש מכנסיים - חחחחחח כאילו תהיה פעם הבאה). באמצע הדרך כבר כאב לי נורא, למרות שגיסי נהג מצויין, הים הוא מקום קשוח.
לרגע חשבתי שאולי עדיף לי ליפול רגע למים, אני עם ווסט, זה לא שאתבע. התאפסתי, כי כל כמה דקות ראיתי חוף שחשבתי שזה החוף שלנו אבל המדריך המשיך לנסוע ולעבור לעוד אי, ועוד אי, ולאי שאחריו.
כשסוף סוף הגענו, ירדתי מהאופנוע ולא הצלחתי ללכת כי כל השרירים שלי היו תפוסים. הרגשתי מותשת, כאילו עברה עליי משאית. גם אחי השני שישב מאחורה באופנוע המתחרה (זו לא תחרות) תיאר את אותה תחושה בדיוק.
כן היה לי קשה בסיור הזה, וכואב, אבל גם היה כיף ובעיקר מצחיק. כאלה אנחנו, מוצאים צחוק בכל דבר.
אחה"צ, אחרי שנרגענו מעט, נסענו למסעדה שאחי סגר מראש, The Jungle Club. זו מסעדה סופר מיוחדת, על קצה ההר, שהנסיעה אליה מלאה בעליות חדות. הגענו שעה לפני השקיעה, וראינו נוף עוצר נשימה. אין פלא שהמקום מלא שבועות מראש.
חוץ מהנוף המדהים, האוכל פשוט מעולה, המנות ענקיות, הקוקטיילים מדוייקים, וכל אלה יוצרים יחד חוויה יוצאת דופן.
בערב הלכנו לדרינק קצר, ובדרך למלון עצרתי למסאג' כי הייתי חייבת את זה לגוף שלי אחרי היום. הלכתי לישון מוקדם לקראת היום הגדול מחר.
מאחורי הקלעים
📍 קו סמוי, תאילנד | 20 בינואר 2023
יום הולדת 70 על יאכטה סוערת
אתמול אבא שלי חגג יום הולדת 70. לשם כך התכנסנו בתאילנד, לשלושה שבועות של ביחד, לצבור חוויות. ועוד אילו חוויות.
שלחנו את אבא לארוחת בוקר, והגענו כולם יחד לבושים בחולצות שהכנו לו, ועוד חולצה מיוחדת בשבילו. אחי, המאסטר של הטיול הזה, תכנן מראש הפתעה ליום הזה, או יותר נכון מלא הפתעות, הראשונה היא שייט ביאכטה פרטית.
התרגשנו כל כך, כי הביקורות היו מדהימות (השייט מדורג מקום ראשון ב-Trip Adviser). ברגע האחרון הצטרפו לחגיגה חברים מברלין, אז היינו סך הכל תשעה אנשים.
עלינו ליאכטה הבנויה משני מפלסים, התחתון סגור, מכיל מטבח, שולחנות ומושבים, והעליון פתוח, מלא בפופים. הצוות אדיב ומקסים, מזג האויר מושלם.
הסבירו לנו שיש לנו דרך של שעתיים וחצי לאי כלשהו, אחר כך נשוט רבע שעה לאי עם תצפית מהממת, ומשם נשוט 40 דקות לאיזור שנורקלים מרהיב, ואז חוזרים הביתה.
אחרי האירועים האחרונים, החכמנו ונשנשנו כדורים למניעת מחלת ים. הגלים מכים ביאכטה ומטלטלים אותה כהוגן. חלקנו מתחילים להרגיש לא טוב למעלה, מחליטים לרדת למטה. דווקא אבא הרגיש טוב ולא הראה סימני חולשה, מזל.
גיסי התחיל להקיא ראשון, ואחי הצטרף אליו דיי מהר. אלו שנשארו למעלה ניסו להבין איך הכי פחות סובלים. כדאי לעמוד? לשבת? על הפוף? על הרצפה? תיזהרו לא ליפול!
ירדתי למטה כי אולי שם פחות נורא, אבל ההפך הוא הנכון. עברו רק כמה דקות והקאתי גם אני. זה היה יכול להיות פחות נורא אם לא היינו מתעוררים הבוקר כשכל השרירים שלנו תפוסים מאופנועי הים אתמול.
בקושי הצלחנו לזוז, הרגשתי שרירים שלא ידעתי שקיימים בכלל, כל הגוף כואב, ועכשיו גם מחלת ים. כבר ראיתי אותנו מסתובבים חזרה ומחזל"שים את השייט.
התחלתי לחפש בגוגל 'מסוקים בסאמוי' כי אני מכירה את הנפשות הפועלות, ואת עצמי. איך לעזאזל נחזור את כל הדרך הזו? הגענו סוף סוף לאי, רק נשכבנו על החול ולא יכולנו, או רצינו, לזוז.
אחרי כמה דקות כבר הרגשנו טוב יותר. עברה שעה, צריכים לחזור ליאכטה. "האי השני במרחק רבע שעה, ואנחנו שטים בתוך הלגונה אז אין גלים" - המדריך ניסה להרגיע אותנו.
הדרך הזו באמת הייתה מקסימה. אכלנו (עוד) ארוחת בוקר, בסגנון תאילנדי - אגרול, גיוזה, ספרינג רול וכו', נרגענו. הגענו לאי עם תצפית עוצרת נשימה בראש ההר, הנמצאת בסוף 300 מדרגות תלולות.
הצעירים קפצו על האתגר, וגם זה שחוגג היום 70. אנשים בחוף ראו את החולצה שלו '70 YEARS YOUNG TODAY', בירכו אותו והתפעלו שהצליח לעלות עד למעלה. מה זאת אומרת הצליח? הוא נינג'ה, הוא טורף מדרגות כאלה לארוחת בוקר (שלישית).
הצטלמנו כל הדרך וחזרנו לסירה, מרגישים יותר בנוח עם 40 הדקות הבאות. לארוחת הצהריים, הטבחית המדהימה הכינה פרייד רייס, נודלס עם ירקות, דג מטוגן, סלט, ו........ שניצל !!! וואו. לא ראיתי את זה מגיע. שניצל אמיתי, כמעט כמו של אמא! (אין על השניצל של אמא) או שאולי זה היה לי כ"כ טעים כי לא אכלתי שניצל אמיתי מאז שעזבתי את הארץ.
אכלתי מעט כדי לא לעצבן את הבטן, אבל התמוגגתי מהטעם. איך היא בכלל מצליחה לטגן בנענוע הזה?! הגענו לאיזור השנורקלים, השונית מדהימה! הראות הייתה מעולה, ראינו מלא סוגים של דגים, זה היה יפייפה!
חוזרים הביתה, כמעט שלוש שעות, אוקיי, הגרוע מכל כבר מאחורינו, כך חשבתי. השעה כבר 17:00, השמש כמעט שוקעת ולמעלה נושבת רוח קרה וחזקה.
הבנתי שיש לי שתי אופציות: להישאר למעלה בדרך הבטוחה לדלקת ריאות, או לרדת למטה וכנראה להקיא שוב.
בחרתי באופציה השנייה, וכך היה. רק שעכשיו הגוף שלי מותש ונראתי בדיוק כך - לשעתיים הבאות. היום נגמר, הבנתי שהים זה לא המקום בשבילי, או שאולי I was pushing it too hard? בכל מקרה, כנראה שאשאר ביבשה בזמן הקרוב.
את שאר ההפתעות נשאיר למחר. רגע לפני שפרסמתי את הפוסט ראיתי שבכל הפעמים כתבתי 'שיט' במקום 'שייט'. תיקנתי כמובן, אבל אולי היה נכון יותר להשאיר את זה כך.
למרות הכאבים, הבחילות וההקאות, משהו בחוויה הזו היה בלתי נשכח. אולי זו האדרנלין, אולי הצחוק המשפחתי המשותף על כל המצבים האבסורדיים שנקלענו אליהם. אבל בעיקר, לראות את אבא בן ה-70 שלי, ה"נינג'ה" שטורף מדרגות לארוחת בוקר, מתמודד עם אתגרים פיזיים שהפילו צעירים ממנו בעשרות שנים. הגוף שלי זעק למנוחה, וסימן לעצמי הבטחה - ביומיים הבאים, אני חייב לעצמי פינוק אולטימטיבי. מסאג' חירום, מזון נחמה, ומלון חלומי שיאזן את הטירוף שעברנו. [המשך הסיפור בפוסט הבא - "אחרי הסערה: פינוק, מסאג' ואוכל טוב בקו סמוי"]
מאחורי הקלעים
עוד סיפורים מתאילנד:
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן