ליידי בודהה
מצאתי את הערך שבתוכי דרך עזרה לאחרים
🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍הוי אן, וייטנאם
באחד הבקרים בהוי אן, מצאתי בית קפה מרשים במיוחד ממש ברחוב שלי. הוא מיד היה נראה שונה משאר בתי הקפה המקומיים - דלת הכניסה שלו היא דלת עץ גדולה ומרשימה, הכיסאות המעוצבים והשולחנות העגולים בחוץ יוצרים אווירה של אירופה, והשם זה מה שתפס אותי - ליידי בודהה.
הצצתי בתפריט המוצג לראווה בכניסה, ומיד פתחתי את דלת העץ הכבדה. הרגשתי שנכנסתי לתוך בועה נעימה ומעוצבת בטוב טעם, באמצע עיר סואנת, מצאתי נווה מדבר.
אתם כבר יודעים שיש לי חולשה לבתי קפה, בעיקר כאלה ייחודיים, עם אמירה, עם אווירה ברורה שמישהו כאן חשב על הלקוח, מישהו כאן חשב עליי. הרגשתי את זה מהרגע הראשון שראיתי את הקירות הכהים, את הספות הורודות, את הציורים של פרידה, מדף התכשיטים, והבנתי שאני בדיוק קהל היעד של המקום הזה.
הגוונים הורודים מחמיאים כל כך לבטון האפור, התאורה בדיוק נכונה, ואולי אני משוחדת, אבל כן, מסתבר שזה פקטור שאסור לקחת כמובן מאליו - יש בו לא מזגן אחד, אלא שניים.
הזמנתי את הקפה הקר שלי, והופתעתי כשקיבלתי מגש כסף קטן עם פרחים מיובשים ומקל קינמון לצד כוס הקפה הגבוהה והלבבית שלי. העיצוב המודרני של המקום, והאדיבות של הבריסטה מיד גרמו לי להרגיש בבית.
בתפריט קרצו לי גם סוגי התה השונים, וקינוחים שנשמעים כמו גן עדן בפה כולל עוגת גבינה עם שוקולד דובאי שכמובן מכיל פיסטוק. כמעט התפתיתי, אבל החלטתי להשאיר משהו לפעם הבאה - יש לי תחושה שעוד אבקר כאן הרבה.
בשיחה עם הבריסטה היא סיפרה לי על זוג הבעלים שהגיעו לכאן לפני כמה שנים משוודיה, ועל השולחן מצאתי הסבר על קרן הצדקה שלהם. הם נשמעים כמו אנשים מרתקים. בעודי עוברת בין מדפי התה ומסניפה את הניחוחות בהנאה, גיליתי שילובים של ורדים וליצ'י, וגויאבה ואבטיח, אז הבנתי שאני חייבת לחזור לכאן לטעום הכל.
למחרת הגעתי מוכנה לטעום את תה הליצ'י, כי מי שמכיר אותי יודע שיש לי חולשה לפרי הקסום הזה. גם הפעם ההגשה שבתה את ליבי, והטעם היה יוצא מן הכלל! הרגשתי שאני לא רוצה שייגמר לי התה.
הפעם ישבתי קצת עם הלפטופ, ובאחד הרגעים ניגש אליי גבר ושאל לשלומי. ראיתי אותו מתהלך בבית הקפה ומיד הבנתי שמדובר בבעלים - אפשר לזהות את האנרגיה הזו בכל מקום, אצל כל מי שאכפת לו.
הוא הציג את עצמו, ושאל עליי, ובמשך כמעט שעה ישבנו יחד ושוחחנו. הסיפור שלו פשוט מרתק! אני אולי אומרת את זה על הרבה אנשים, אבל כאן באמת מצאתי את עצמי נפעמת מכל פרט שהוא סיפר לי.
הוא בעל מספר בתי קפה בשוודיה, ועוזר לאוכלוסיות מוחלשות במגוון מדינות. הוא ואשתו רצו לצאת משוודיה והחליטו לעבור לאוסטרליה, לגולד קואסט, שזה המקום הכי מדהים באוסטרליה, אבל אפילו אחרי שקיבלו את הויזה וכל האישורים, הם היו שם שלושה שבועות והחליטו שזה לא בשבילם.
הם הגיעו לוייטנאם, ושבוע אחר כך פרצה הקורונה, אז היו חייבים להחליט אם להישאר שם או לחזור לשוודיה לפני שסוגרים את הגבול. הם החליטו להישאר.
"כי אנשים כאן היו צריכים עזרה," הוא אמר, וראיתי את הכוונה בעיניים שלו.
הם נשארו וסייעו לעסקים, במיוחד בעיר כמו הוי אן שמבוססת על תיירות - לאנשים כאן לא הייתה פרנסה. ממשלת וייטנאם נתנה להם את כל הסיוע שהם צריכים כדי להישאר כאן ולסייע לאוכלוסייה, הם גם הביאו אנשים נוספים משוודיה כדי לעזור, וכששמעתי את הדברים שלו הרגשתי את הלב שלי מתרחב.
השיחה שלנו עברה באופן טבעי לנושא החינוך כשהוא סיפר על הילדים שלהם, שלישיה, בני עשר כרגע, ואיך זה הפך לו את החיים כשהפך לאבא. דיברנו על חינוך והוא סיפר שכשהילדים שלו מבקרים בשוודיה הם מספרים שהילדים שם לא נחמדים, והסכמנו שילדים יכולים להיות מרושעים, ושזה הכל מתחיל בחינוך בבית.
אמרתי שלדעתי זה מעולה שהילדים זוכים לגדול במדינות אחרות, כי בדיוק כמו שזה מרחיב למבוגרים את האופקים ומשנה את נקודת המבט שלנו, לילדים זה אפילו חשוב עוד יותר.
אנשים חושבים שילדים צריכים יציבות, אבל אולי הם צריכים יותר להכיר את העולם וללמוד להיות אנשים טובים יותר, כי זה מה שנסיעות בעולם עושות לנפש. אי אפשר להמשיך לנדוד ולהישאר אדם מקובע, שחושב דעות חשוכות, אי אפשר להישאר אדיש, אי אפשר שלא להפוך לאדם טוב יותר.
הוא אמר שהוא לא יכול להסכים איתי יותר, וסיפר לי סיפור שהעביר בי צמרמורת.
הוא סיפר שבאחד הימים כשהוא יצא בבוקר לחלק מוצרי מזון לכפרים שנמצאים בהרים המרוחקים של וייטנאם, הוא ראה בכניסה לבית שק מלא בובות. הוא שאל את הילדים שלו מה זה, והם אמרו לו שהם אספו את כל הצעצועים שהם לא משחקים בהם יותר כדי שהוא יקח ויחלק אותם יחד עם המזון.
אפילו כשאני כותבת את זה עכשיו אני מתרגשת. זה בדיוק מה שהתכוונתי לומר.
"וואו. אתה צריך להיות כל כך גאה בהם!" אמרתי כשהרגשתי את הדמעות עולות לי לגרון.
"כן, בהחלט, אני כל כך מבין כמה זה חשוב להראות לילדים את העולם וללמד אותם ערכים, כי עכשיו אני בטוח שהם יגדלו להיות אנשים טובים," הוא אמר והמיס אותי.
המשכנו לדבר על בית הקפה והוא סיפר שהמקום עצמו פתוח רק חמישה חודשים. הוא סיפר שאשתו מעצבת פנים, והיא עיצבה את המקום כולו.
"רואים!" מיד קפצתי בהתלהבות, "מיד רואים שיש כאן עין עיצובית מתקדמת, ובוודאי של אישה," הוא הסכים בחיוך.
"זה לא היה פשוט להסביר לפועלים הוייטנאמים מה אנחנו רוצים, אבל בסוף זה יצא בדיוק כמו שרצינו," הוא סיפר ותיאר איך היה צריך להתערב בכל ניואנס עיצובי כי הפועלים פשוט לא הבינו ולא הכירו את סוג העיצוב הזה.
כשסיפרתי לו על הכתיבה שלי, הוא ציין שגם אשתו כותבת קצת. סיפרתי לו על סאבסטאק ועל זה שאפשר לייצר מזה הכנסה, על "קנה לי קפה", ועל ההשראה האין סופית שיש שם.
"וואי לא ידעתי את זה! אשתי בטח תשמח להכיר אותך! היא מחפשת מישהו לדבר איתו על כתיבה, אם את מעוניינת כמובן," אמר בהתלהבות.
"בטח! אשמח! אני אוהבת לדבר על כתיבה ואשמח לעזור לה במה שאוכל," עניתי בחיוך.
**ברגע הזה משהו השתנה בתוכי.** לפני הרגע הזה לא חשבתי על עצמי כמי שיש לה ידע שמישהו אחר צריך. נזכרתי בשיחה עם החברה מברזיל שרוצה לכתוב ספר אבל לא יודעת איך לגשת לזה - ישבנו בים שעות ונתתי לה כל כך הרבה טיפים שלא ידעתי שאני יודעת.
הבנתי שזה מעולה לי לארגן את המחשבות שלי ולהבין שבמשך השנים האלה שאני כותבת, צברתי לא מעט ידע, והיום אני מרגישה שאני עושה את זה די במקצועיות. אז כן, בוודאי שאשמח לעזור לאחרים, במיוחד כשזה עוזר לי לשפר את הביטחון, ולהבין לעומק את הערך שאני יכולה לתת.
**לפעמים זה לוקח מפגש אחד עם זר מוחלט כדי להבין דברים שלא ראינו בעצמנו.** בעולם שבו כולנו עסוקים בהשוואות ובספקות עצמיים, קל לשכוח שיש לנו ידע ייחודי, ניסיון שצברנו, וערך אמיתי שאנחנו יכולים לתרום לאחרים.
המפגש עם הבעלים של ליידי בודהה לא רק הכיר לי בית קפה מדהים - הוא הזכיר לי שכמו שהוא ואשתו עושים טוב בעולם כל אחד לפי היכולת שלו, גם אני יכולה לשתף את הידע שלי. ואולי זה בדיוק מה שהעולם צריך - יותר אנשים שמזכירים אחד לשני שיש להם משהו יפה לתת.
הפעם, אני גם אכתוב לעצמי הערות.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע