בדרך ללופ של האנג
על נסיעות ארוכות ושיחות עם זרים
📍לופ האנג, וייטנאם
מיד אחרי סלון הציפורניים, הגעתי למשרד האוטובוסים לקראת הנסיעה המיוחלת ללופ המפורסם, והתיישבתי שם לחכות בשעה שאמרו לי. דיברתי בטלפון עם המשפחה ולא שמתי לב שעברה כבר שעה ואני עדיין מחכה.
הפעם וידאתי שאני ברשימות, כל העובדים ידעו שאני מחכה, אז לא הרגשתי נשכחת, ונזכרתי שאני באמת לא ממהרת לאף מקום. זה אחד היתרונות של מסע ארוך - הזמן מקבל משמעות אחרת לגמרי.
כשסוף סוף קראו לי, אסף אותי מיניבוס מפואר וכשהוא היה חדש הוא בהחלט היה מבריק, אבל עברו עליו כמה שנים. הם קוראים לזה כאן 'לימוזינה' וההבדל הוא שהמיניבוס הזה מכיל כסאות עור מפנקים הנשענים אחורנית ונוחים מאוד לישיבה רצופה של כמה שעות. יש לכל אחד חיבור USB לטעינה והרבה מקום לרגליים. זה באמת מרגיש מפנק.
הזמנתי את זה מראש כי שמעתי ביקורות מעולות, ותוספת במחיר זניחה לעומת אוטובוס רגיל. בנסיעה של 6 שעות, העדפתי נוחות. בכל זאת, המסע עוד ארוך, וכל פיסת נוחות היא יתרון.
במהלך הדרך מצאתי את עצמי מביטה מהחלון ללא הפסקה. הבנתי שאני צופה בתוכנית הכי טובה בעיר - נופיה של וייטנאם, מתחלפים מולי כמו ערוצים, מעניינים יותר מכל ריאליטי - כי זו המציאות האמיתית, ואין דבר שמושך אותי יותר.
באמצע הדרך, אחרי שלוש שעות, עצרנו במקום עם שירותים, קיוסק, ומסעדה, והייתה לנו חצי שעה הפסקה. הזמנתי לי מרק נודלס עם עוף, והוא היה מנחם, תחושת החום בבטן והטעם של מרק העוף החזיר אותי לילדות, והיה לי ממש נעים. מעניין איך אוכל פשוט יכול לחבר בין עולמות ולהעביר אותנו בזמן.
הצטרפתי לשולחן של בנות שהיו איתי בוואן, וקשקשנו על הסיור, ועל מה שאנחנו יודעות עליו. אחת מהן היא וייטנאמית שנולדה כאן, אבל כל חייה גרה באנגליה, ולאחרונה באוסטרליה. ניחשתם נכון, במלבורן!
כמובן שדיברנו על העיר המדהימה בעולם, וכמה כיף היה לי לגור שם, וכמה היא אוהבת את החיים שם. היא אמרה שהגיעה לכאן לבד לשלושה שבועות, לחתונה של קרוב משפחה, וכדי לפגוש חברים.
שוחחנו על הנהיגה בלופ, על זה שבחרנו לעשות את זה עם נהג מקצועי, כי זה מאוד נפוץ. וכשסיפרתי שהיה לי קטנוע במשך שנים ואני יודעת לנהוג, אבל לא חשבתי לרגע לעשות את זה כאן כי הבנתי שהכבישים צרים מאוד וחלק מהנסיעה זה ממש בשטח.
היא הסכימה ואמרה "אני גדלתי כאן, וגדלתי עם אופנועים, ואני לא מעיזה לעשות את הדרך הזו בעצמי." צחקנו.
"כן, גם בסופו של דבר באים לכאן כדי להנות, לא לעבוד קשה, ולצלם תוך כדי, ואי אפשר לנהוג ולצלם בו זמנית" היא הוסיפה.
"אה.. לגבי זה.." שלפתי את המשקפיים החכמים שלי מהתיק, "יש לי משקפיים עם מצלמה ואני דווקא אוהבת לעשות איתם דברים ולצלם תוך כדי, נהגתי על קטנוע בפיליפינים ויצא לי סרטון ממש מגניב איתם!" סיפרתי בהתרגשות.
"וואו! זה מדהים! אפשר לראות?" היא התלהבה.
הראיתי לה את הסרטון על הקטנוע, וכהרגלי המשכתי לדבר על המשקפיים כאילו אני מינימום הפרזנטורית של רייבאן (מה אומרים? נעשה שת"פ?) כי אני פשוט כל כך אוהבת אותם, והם המוצר הכי טוב שקניתי בחיים.
אחרי כמה דקות היא ביקשה ממני להראות לה את המשקפיים באתר של רייבאן, ואמרה שעכשיו היא יודעת מה לבקש לכריסמס.
חשבתי על זה שיש לי אותם כבר מעל שנה, וכמה שהם חלק בלתי נפרד מהיום יום שלי, כמה הם חלק בלתי נפרד מהתוכן שאני יוצרת, וכמה שאני מעריכה את זה שיש לי אותם.
בשולחן ישבה גם בחורה שסיימה את הלופ, והיא בדרך חזרה להאנוי. היא סיפרה שזה ממש מדהים ושהיא גמורה מעייפות, אז ניסינו שלא להציק לה יותר מידי.
דיברנו בינינו על הרשתות החברתיות, כשלפתע היא הצטרפה לשיחה ואמרה שלפני 3 שנים היא מחקה את אינסטגרם, וזה אחרי שהיה לה חשבון פעיל רק במשך 3 שנים. "הצטרפתי מאוחר, והבנתי שזה לא בשבילי דיי מוקדם" סיפרה, והשאירה אותנו בהלם.
"הייתי גוללת בפיד בלי הפסקה, לא הצלחתי לעשות שום דבר אחר, זה היה החיים שלי" סיפרתי כמו מישהי שעברה גמילה מסם קשה.
"ועכשיו, אני לא מרגישה שזה חסר לי בכלל, אני חופשייה" אמרה בחיוך.
"כן, אני מבינה למה את מתכוונת", אמרתי, והרהרתי בדבריה.
אני חושבת שלהרבה אנשים קל להיסחף לגלילת אין סוף הזו בפיד, אבל עבורי, מצאתי שאני יוצרת תוכן, זורקת אותו פנימה, ויוצאת, אני בכלל לא צורכת את הרשתות החברתיות, ואולי בגלל זה הן לא ממש אוהבות אותי.
אני מעדיפה להיות בצד היוצר ולא הצורך, ולהשקיע את האנרגיה שלי במקומות שעושים לי טוב ומקדמים אותי. אפילו שאני מפרסמת סרטון שלי, מיד קופץ לי לפנים ריל מגניב, ואפילו אם ראיתי אחד או שניים, אני מהר מתעשטת ויוצאת, כאילו חסינה בפני ההיפנוזה הזו.
כן, יש לי מצבים שאני עדיין גוללת בפייסבוק, אני מודה, בעיקר כשאני מתגעגעת הביתה ורוצה לראות מה קורה לאחרונה בארץ, נכנסת לקבוצות של נוודים דיגיטליים או בלוגרים, מקבלת רעיונות, השראה, מבינה משהו על הדרך שלי, אבל תמיד זה נגמר בזה שאני יוצאת ואומרת לעצמי "טוב, זה לא באמת מעניין אותי."
אני לא מנסה חס וחלילה להעליב אף יוצר תוכן, אלא שמצאתי שאני ממוקדת במטרה שלי, עד שכל מה שקורה מסביב באמת לא מעניין אותי. כל מה שמעניין אותי כרגע זה לפתח את הבלוג שלי, לכתוב, לכתוב, ולכתוב, להתקדם בהתהליך שלי, לעבור עוד שלב בתוכנית המפורטת שלי, להגשים את הייעוד שלי.
כשסיימנו את ההפסקה וחזרנו לדרך, המשכתי לחשוב על השיחה הזו ועל הקשר המוזר שיש לנו עם הטכנולוגיה - איך המשקפיים החכמים הם כלי שמעשיר את החיים שלי, בעוד שהרשתות החברתיות הן כלי שאני שומרת ממנו מרחק מודע. אולי זה המפתח - לבחור את הטכנולוגיה שמשרתת את המטרות שלנו, ולא להפך.
לאחר 3 שעות נסיעה נוספות, הגענו סוף סוף ליעד. הגעתי להוסטל שלי שם הנציג קיבל אותי עם תה חם, והסביר לי בגדול איך נראה הלופ, סיפר על ארוחת הבוקר מחר ושיוצאים לדרך ב-9:30. הרגשתי שהנה, עוד צעד בדרך להגשמת התוכנית שלי, עוד חוויה בדרך למטרה.
"זה החדר שלך להלילה", אמר כשפתח את הדלת וקיבלנו את פנינו נחיל של יתושים.
"יש כאן מיטה גדולה, מזגן ומקלחת, והתיקים האלה הם של מטיילים אחרים שעושים את הלופ" הסביר.
"אוקיי..." אמרתי כשראיתי את המקלחת והבנתי שמזל שהתקלחתי בבוקר כי לכאן אני לא נכנסת.
"זה רק ללילה אחד, תירגעי" אני מזכירה לעצמי, ומנסה להילחם בתחושת הגועל. לפעמים זה המחיר של מסע אותנטי - רגעים של אי-נוחות שמובילים לחוויות יוצאות דופן.
התארגנתי לשינה ורק רציתי לעצום עיניים כדי שיהיה כבר מחר, חיפשתי את המתג של האור וכשמצאתי אותו בטעות הסתכלתי למעלה, (ידוע שזו טעות של טירונים), שם ראיתי 2 עכבישים ענקיים!!! ורק לכתוב את זה עושה לי צמרמורת. איך אני אמורה להרדם עכשיו?!
"פשוט תתעלמי, אין לי באמת מה לעשות כרגע והם לא כל כך קרובים למיטה שלך" (לפעמים אני משקרת לעצמי ממש טוב).
נכנסתי למיטה, מנסה להתמקד בחוויות שמחכות לי מחר בלופ במקום בדיירי המשנה שבתקרה. ולמחרת בבוקר גיליתי שיותר מפחיד מלראות שהיו שם עכבישים, היה לראות שעכשיו הם לא שם.
אבל לא היה לי זמן לחשוב על זה יותר מדי - יום חדש של הרפתקאות כבר המתין בפתח, והרי בשביל זה באתי, לחוות את הבלתי צפוי ולהפוך אותו לחלק מהסיפור.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע