"חברים שלי בבית שונאים אותי"
שיחת בר שהזכירה לי למה בחרתי בחיי נוודות
📍דה נאנג, וייטנאם
כבר כמה ימים שאני עוברת ליד הבר הכי מרכזי בעיר. זה שנמצא בדיוק על הפינה, ותמיד מלא באנשים. בכל פעם אני מסתכלת, בוחנת, ובסוף ממשיכה הלאה. אתמול החלטתי סוף סוף לשבת שם, אבל המלצרית הובילה אותי בין כל השולחנות ולא היה מקום פנוי. המשכתי הלאה, קצת מאוכזבת.
הערב עברתי שם שוב וראיתי המון מקומות פנויים. מוזר.
התיישבתי סוף-סוף, כי הצורך הזה עדיין בער בי. הזמנתי פיצה וג'ינג'ר אייל, כי שתיתי מספיק אלכוהול בימים האחרונים. בתור מישהי שלא שותה בכלל, מיציתי די מהר את חוויות האלכוהול המקומיות.
ישבתי עם הפלאפון והתחלתי לערוך סרטונים, משימה שדחיתי ככל יכולתי, אבל גם היא חייבת להתבצע. בדיוק כשהתעמקתי בעבודה, התיישבו בשולחן הצמוד אליי שלושה גברים מבוגרים.
אוזניי קלטו שאחד מהם מאוסטרליה והשאר מאנגליה. מעניין שנשמע שהם הכירו ממש עכשיו. מצחיק.
זה הזכיר לי שוב איך גברים פשוט יוצרים חברויות כל כך בקלות. כשישבתי היום במשך יום שלם בבית קפה ליד מישהי שגם היא עבדה מהמחשב, לא החלפנו מילה אחת. אולי אני פשוט צריכה לשפר את התקשורת שלי עם נשים?
ברוב הפעמים שאני מדברת עם בנות, זה קורה כשאני בסיורים או באטרקציה כלשהי. ואז אני מתרגשת, וזו כבר לא אני, אלא מאיה המתרגשת, וזו גרסה שפשוט מדברת עם כולם. אבל כשאני עדיין אני, בסתם יום רגיל, מעולם לא אפנה לבחורה אחרת.
אולי זה מרגיש לי מוזר? אולי אני לא רוצה להפריע לה? כי אם היא לבד מאותה סיבה שאני לבד, אז כנראה שגם היא רוצה להיות לבד.
הנה, משהו חדש ששמתי לב אליו. בואו נראה אם אצליח לפצח עוד פיצ'ר בתוכנה האנושית הזאת. רשמתי לעצמי.
בחזרה לבר. השיחה של הגברים לא משכה אותי מספיק כדי להקשיב, אז שקעתי בשלי - בסרטונים ובפיצה המתקררת. ואז, תוך כדי ביס ענק, אני שומעת "אז מאיפה את?" והאוזן הקרובה לשולחן שלהם מסמנת לי שהשאלה מופנית אליי.
הרמתי את הראש, מופתעת, לועסת, מחייכת. כיסיתי את הפה עם חתיכת הפיצה שבידי, רוצה לענות אבל הפה שלי עדיין מלא.
"אה, סליחה, לא התכוונתי להפריע לך!" אמר האדון.
סיימתי ללעוס אחרי זמן שנחשב בוודאות למביך, ועניתי: "זה בסדר, אני מישראל."
המשכנו בשיחה כשהם שאלו על המסלול שלי וסיפרו על שלהם. אחד גר בסינגפור, וסיפר כמה יקר שם וכיצד הממשלה שולטת בהכל - אפילו מחייבת אותם להחליף רכבים כל 10 שנים. למרות זאת, לא נשמע שהוא סובל.
רשימת השפות שהוא דובר הייתה מרשימה, אם כי לא טרחתי לספור. רק לפני שקמתי ללכת שמתי לב לטבעת זהב מפוארת על האצבע שלו. מעניין מה היא מסמלת.
השני גר בניו זילנד. ממש כמוני, הוא מרגיש את הדחף הזה לראות עולם כל כמה זמן. הוא ניצל את העסקים שלו עם סין והגיע לכמה חודשים בדרום-מזרח אסיה.
השלישי סיפר שגדל בשכונה יהודית ליד מנצ'סטר, והוא מכיר את כל המנהגים. הוא הוזמן לחתונות והיה חלק מהקהילה. אז הוא ידע לשאול אותי את כל השאלות הנכונות, והזכיר לי שיש אנשים שכן מבינים, ואולי אפילו קצת אכפת להם.
הוא סיפר שהגיע לכאן לחופשה של שבוע, ועברה מאז חצי שנה – הוא פשוט נשאר. מעניין שכל יום אני שומעת את זה. כנראה שזה באמת מקום מדהים.
הם שאלו על הבלוג שלי וביקשו לראות אותו. הפעם כבר הייתי מוכנה לסיטואציה הזו, אז הצגתי אותו בגאווה.
רק שאז אחד מהם פשוט ישב וקרא אותי בקול כדי שכל השולחן ישמע.
אוקיי, לזה לא הייתי מוכנה. למה זה עדיין כל כך מביך?
הם כמובן שאלו על הפרטים הטכניים: "כמה אנשים את צריכה שיקראו, שיהיו מנויים, כדי לכלכל את עצמך נטו מהבלוג?"
"וואו, האמת שאני לא ממש יודעת. לא חשבתי על מספר אנשים, אבל מבחינת הכנסה, 2,000$ בחודש יספיקו לי לחיות טוב, בדיוק במקומות כאלה. וזה מה שאני מחפשת – אני לא מחפשת להתעשר (וגם לא מתנגדת)," הוספתי בחיוך, "אבל המטרות שלי מאוד ריאליות, ואני יודעת שאני מתקדמת בדרך להשיג אותן." עניתי בביטחון, כי את החלק האחראי שבי אני כבר מכירה היטב.
"את נשמעת רהוטה ומלאת ביטחון, זה נפלא! ואיך את מתקיימת עד שתשיגי את המטרה?" שאל אחד מהם בפנים סקרניות.
"הגעתי לכאן מוכנה. נכון שהקראת עכשיו לכולם שפשוט ארזתי מזוודה מלאה באומץ וטסתי בכיוון אחד, אבל כבר בישראל עבדתי המון וחסכתי מספיק כדי לאפשר לעצמי את המסע הזה. וכשעבדתי באוסטרליה הצלחתי לחסוך גם סכום יפה מאוד.
הבנתי שזה מה שיתן לי את האפשרות לצאת לדרך כשעדיין אין לי הכנסה יציבה. אבל אני יודעת שאני מתקדמת לעבר המטרות שלי, והאמת, אני במקום הרבה יותר ממה שחשבתי שאהיה בשלב הזה, אז אני שמחה."
"וואו, את באמת נשמעת בטוחה בעצמך. כל הכבוד לך על המסלול הזה שבחרת. אני מזדהה לגמרי עם הדחף הזה לראות את העולם," הוא השיב.
"אני רואה את זה בך גם, וזה מרענן. כי רוב האנשים חושבים שאין להם ברירה אלא ללכת במסלול הקבוע של תואר-חתונה-להביא ילדים-לקנות דירה-לעבוד עד הפנסיה, וזהו. אולי רק אז לראות עולם, אבל לחלק זה כבר מאוחר מדי.
ולמה להעביר חיים שלמים בלעשות משהו שאתה לא אוהב רק כדי לחכות 'לקינוח' בסוף?" המילים יצאו ממני כמו נהר.
"אני כל כך מבין למה את מתכוונת! חברים שלי בבית שונאים אותי, כי הם רואים בי את ההזדמנות הזו שהם לא לקחו, את החופש הזה שאין להם. כולם הלכו במסלול הקבוע שתיארת עכשיו, ובכל העיר שלי יש רק עוד שניים חוץ ממני שעושים את מה שאני עושה." הוא אמר, והבנתי בדיוק על מה הוא מדבר.
יצא שדיברתי איתם לא מעט – כמעט שעתיים, כשנגסתי בפיצה שלי לאט לאט. השיחה הייתה מאוד מעניינת, ומצאתי השראה בזה שהם חיים את החיים האלה בדיוק כמוני.
זה גרם לי לחשוב על עצמי בגיל שלהם. מעניין אם אמשיך לנדוד לנצח.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע