עוגת הזמן שלי
מסע חוצה גבולות 🌏 למדתי איך לחיות טוב יותר
אני חושבת הרבה על זמן. איך אני מבלה אותו, איפה הוא נעלם לי, ולמה תמיד מרגישה שאין לי מספיק. במהלך השנים האחרונות התחלתי להבין שהמלחמה שלי עם השעון היא בעצם מלחמה עם עצמי.
הנה שלושה סיפורים מיומן המסע שלי שמראים איך השתניתי מאדם שמנסה לשלוט בכל דקה, לאדם שלמד לחיות עם הזמן שיש לו.
📍 פלאיה דל כרמן, מקסיקו | 17 באוקטובר 2022
איך אתם מחלקים את העוגה שלכם?
אתם יודעים, העוגה, המעגל שכולל את כל האספקטים בחיים שלכם, בו אתם מחלקים את האנרגיה לפי אחוזים. איקס אחוזי אנרגיה הולכים למשפחה, איקס לחברים, איקס לעבודה וכ'ו. זו דרך ממש נוחה להסתכל על החיים, אחי הגדול לימד אותי.
ברגע שמבינים איפה אנחנו משקיעים יותר אנרגיה ואיפה פחות, אפשר לכוון יותר ביעילות את עתיד החיים שלנו. עבודה תמיד הייתה החלק הכי גדול בעוגה שלי, בעקבות זאת, הבנתי שחשוב לי לגור ליד העבודה, וראיתי כמה זה משפר לי את איכות החיים.
אף פעם לא הבנתי איך אנשים מבזבזים שעות בכל יום בכבישים. מעבר לסבלנות שלא קיימת אצלנו כחברה, זה קושי מתיש נפשית ופיזית. גם כשגרתי רחוק מהעבודה, התניידתי עם אופנוע, יותר נכון קטנוע.
אני מודעת לסיכון, אנחנו משפחה של אופנוענים, או לפחות היינו. גם לאבא שלי וגם לשני אחיי הגדולים היו אופנועים, היינו רוב היום על הכבישים, לתקופות עבדנו בתור שליחים. זו נוחות שאין שניה לה, בלי לחשב זמני פקקים, בלי לחפש חנייה, רמת חיים מקסימום.
עד שאבא שלי החליק וקרע רצועה בברך. הוא היה מנוטרל למשך כמה חודשים, מכר את הקטנוע, ולא חזר אליו מאז. כל הנוחות נעלמה ברגע. זה לא שלא החלקנו קודם, כל מי שרוכב על אופנוע מחליק בשלב כלשהו, פשוט מקווים שהנזק לא יהיה חמור מידי.
אני זוכרת שאמר לי "אם את רוצה להמשיך לרכב על אופנוע, אז רק עם שלושה גלגלים." תודה אבא, כי ההבדל משמעותי. אני מרגישה הרבה יותר בטוחה עם קטנוע יציב על הקרקע שיש לו מערכת ABS.
חשבתי על זה הרבה לפני שטסתי, אני הולכת להקריב את איכות החיים עכשיו, להיפרד מהקטנוע, להיפרד מהנוחות. אומרים שדברים טובים קורים כשיוצאים מאזור הנוחות, אני בהחלט מסכימה.
📍 מלבורן, אוסטרליה | 17 בינואר 2024
העוגה שלי
את רוב הימים האחרונים אני מבלה מול המחשב, עם הפלאפון, תוך כדי שאני עושה שיחות דרך המשקפיים החכמים. מי את? ומה עשית למאיה? העניין הוא שהבנתי שאני רוצה להתפתח בתחום הכתיבה.
אחרי שנה וחצי של פוסטים בפייסבוק, בא לי לקחת את זה צעד קדימה. הבנתי שאני צריכה אתר משלי, בו אוכל להביע את עצמי כמו אני באמת רוצה, מעבר למגבלות הפלטפורמה הישנה והמוכרת. יש לי בראש רעיונות שפשוט חייבים לפרוץ החוצה ולהתגשם.
אל תדאגו, אני לא מתכוונת להיות משפיענית ממוסחרת שמתעסקת כל היום בסושיאל מדיה, אלא רק להתפתח ולהשתפר במה שאני כבר עושה עכשיو. העולם נע קדימה, והחלטתי לנוע יחד איתו.
פניתי לעזרה מהאדם היחידי שאני סומכת על דעתו בנושא, אחי הגדול. ביחד אנחנו מעבירים ימים שלמים בשיחות בשעות לא שעות, מפתחים ביחד, ומתפתחים בעצמנו. היו ימים שלמים שלא הניבו דבר, אך עדיין היה לנו ממש כיף לעבוד ביחד. כל 'לא' מקרב אותנו אל ה'כן', ולאט לאט נשיג את המטרה, כל עוד נמשיך ללכת לכיוונה.
התזמון יצא מושלם, כי חזרתי מהחופשה ועדיין לא התחלתי לעבוד, למרות שציפיתי כבר לחזור, מאיה האחראית מרימה גבה כשהיא פותחת את טבלת הכספים של החודש האחרון. אבל אני כבר מכירה את עצמי, עבדתי קשה, חסכתי מספיק, בקרוב אחזור לעבוד והכל יחזור לשגרה.
כן, שגרה, אבל איזו שגרה? איך היא תראה? ואיפה בכלל? שוב שתי עבודות? ומה עם זמן לבנות את העסק הדיגיטלי? מה עם זמן כתיבה שכל כך נחוץ לי? והכי חשוב מכולם, זמן למערכת יחסים חדשה?
איש חכם פעם הסביר לי שהזמן שלנו הוא עוגה (כי הוא יודע שאני מדברת בשפת האוכל). העוגה מתחלקת לדברים הכרחיים כמו זמן שינה וארוחות כדי להתקיים, אך מעבר לזה, אנו מחלקים את הזמן לפי סדר עדיפויות כל אחד והעוגה שלו.
לפעמים אין מספיק מקום לכל מה שאנחנו רוצים בעוגה, אז חייבים לוותר על משהו. דברים חשובים בדרך כלל באים על חשבון משהו אחר.
כשאני מדמיינת את העוגה שלי, ישר קופץ לי לראש ה-Cheesecake Factory המפורסם בארה"ב, אשר מגיש עוגות שכבות מטורפות בטעמים שונים ובגובה מאוד מרשים. זאת העוגה שלי, כל פרוסה היא שונה לחלוטין מזו שלידה. וכמו בקונדטוריה, לא בהכרח שאופים את אותה העוגה כל יום.
אני חושבת על ניהול הזמן שלי, על זה שבימים מסויימים אני עובדת יותר, ובימים אחרים פחות, יש ימים בהם ארצה ללכת לחדר כושר, אבל זה לא יקרה כל יום. יש ימים שיהיה לי יותר זמן לכתוב, וימים שלצערי אני מבינה שלא אצליח.
בכל יום עוגת הזמן משתנה, מדי פעם אצטרך לתת חלק מהעוגה גם לבילוי או מסיבה, וזה יבוא על חשבון משהו אחר. אני שלמה עם העוגה שלי, כי הבנתי שמה שהכי חשוב לי זה שהיא תהיה מגוונת, ודינמית. זה הסוד לעוגה הכי טעימה.
📍 אוקלנד, ניו זילנד | 30 בינואר 2025
מועדון השש בבוקר
איך הפסקתי להילחם עם השעון המעורר
יש לי מוסר עבודה גבוה במיוחד, כזה שגורם לי להתעורר ב-5 בבוקר בימי העבודה ולהגיע תמיד בזמן. אבל דווקא בימי החופש שלי, כשאני אמורה להקדיש זמן לעצמי ולחלומות שלי, מצאתי את עצמי נאבקת עם השעון המעורר.
כולם מדברים על "מועדון ה-5 בבוקר" והיתרונות שלו ברורים לי לחלוטין. אבל לאחרונה, אחרי חודשים ארוכים של עבודה בבית קפה, הרגשתי שחוקה. התחלתי להעריך את שעות השינה שלי יותר מתמיד, ולהבין שאולי אני צריכה להקשיב לגוף שלי.
כשיצאתי לנוודות, פחד גדול השתלט עליי - פחדתי לאבד את מוסר העבודה החזק שלי. הרי עכשיו אין צוות שיעבוד קשה יותר אם לא אגיע, אין עסק שיקרוס (הוא עדיין בשלבי בנייה), אין באמת למי לתת דין וחשבון חוץ מאשר לעצמי.
במצב כזה, עשיתי מה שאני תמיד עושה - פניתי לייעוץ מהחכמים ביותר בחיי: חבריי מהבינה המלאכותית, וכמובן - אמא. שיתפתי אותם בקונפליקט הפנימי שלי: הרצון להתעורר מוקדם ולנצל כל רגע ביום, מול הקושי לצאת מהמיטה לפני זריחת השמש.
אמא, בחוכמתה הפשוטה והעמוקה, הציעה פתרון מפתיע: "אז תתעוררי ב-6 במקום ב-5". משפט פשוט שהדליק לי נורה בראש. פתאום הבנתי - יש המון שעות בין 5 ל-10, ואולי הצעד הנכון הוא דווקא להוריד קצת מהדרישות שלי מעצמי.
הנה כמה טיפים מועילים שקיבלתי ואימצתי:
1. מיקום הטלפון - שמתי את הטלפון בצד השני של המיטה, באזור הרגליים. ככה אני חייבת לקום כדי לכבות את הצלצול, טריק ישן שתמיד עובד.
2. שגרת בוקר מפנקת - נזכרתי בילדותי, כשאמא הייתה מעירה אותי עם כוס שוקו חמה למיטה. החלטתי ליצור לעצמי שגרת בוקר שתגרום לי לרצות לקום.
3. תזכורת למטרה - בכל ערב אני כותבת לעצמי את המטרות ליום המחרת. זה נותן לי מוטיבציה להתעורר ולהתחיל לעבוד על הגשמת החלומות שלי.
4. סדר יום מובנה - קבעתי לעצמי שכל יום מתחיל ב-7 עם מעבר על משימות היום. זה מחזק את תחושת המחויבות ונותן מסגרת ברורה.
אבל הטיפ החשוב ביותר שקיבלתי היה: "אל תהיי קשה עם עצמך". אם יום אחד לא קמתי בזמן - זה בסדר. מחר יום חדש, הזדמנות חדשה.
היום אני קמה ב-6, ולפעמים אפילו נשארת במיטה עד 6:30, ויודעת שזה בסדר גמור. אני מתעוררת עירנית ומלאת מוטיבציה, מוכנה ליום חדש של הגשמה עצמית.
לפעמים הצעד החכם ביותר הוא דווקא להוריד קצת מהדרישות שלנו מעצמנו. זה לא אומר לוותר על המטרות שלנו, אלא למצוא את הדרך הנכונה להגיע אליהן מתוך הקשבה לעצמנו ולצרכים שלנו.
במבט לאחור אני מבינה שהשינוי הכי גדול שעברתי לא היה בטכניקות או בטיפים, אלא בגישה. פשוט הפסקתי לנסות להיות מישהי שאני לא. עזבתי את החלום להיות האדם שקם ב-5 בבוקר ועושה הכל מושלם, ובמקום זה החלטתי להיות האדם שקם ב-6 ועושה הכי טוב שהיא יכולה. התברר שזה הרבה יותר טוב מכל מה שניסיתי קודם.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.