📍הוי אן, וייטנאם
יש משהו קסום בשיטוט לילי ברחובות צדדיים, רחוק מאזורי התיירות הצפופים. דווקא כשאני מאפשרת לרגליים שלי, ובעיקר ללב, להוביל אותי, אני נתקלת ברגעים הכי אמיתיים במסע שלי.
הלילה הווייטנאמי מסיר את המסכות היום-יומיות. כשאני חולפת על פני הרחובות הצרים, יכולה לראות אל תוך הבתים של המקומיים - ממש את כל הסלון שלהם. את מה שהם צופים בטלוויזיה, את השטיח הקטן, את המיטה בלי המזרון. זה לא מציצנות - זה חלון לחיים שלא מתוכננים לעיני זרים.
החיים כאן זורמים ברחוב הפתוח, והלילה רק מעצים את זה. ראיתי חצר שכונתית בה אמא התיזה בצינור על שלושת ילדיה בתוך בריכה מתנפחת קטנה. הצחוק שלהם עבר דרך הרחוב, ומיד מצאתי את עצמי מחייכת איתם. איזה רגע טהור של אושר - כזה שלא צריך תרגום או הסבר.
בחדר קטנטן אחר ראיתי מיטת תינוק לצד אופנוע צעצוע, אבל כזה שמספיק גדול כדי לרכב עליו באמת. תהיתי האם זה חלק מהתרבות הווייטנאמית - להכין את הילדים לכביש הסואן כבר מגיל צעיר. הרי כאן כולם על אופנועים, זה חלק מהנוף הטבעי של החיים.
ואז הבחנתי בחבורה של גברים מבוגרים יושבים מחוץ לאחד הבתים, כולם ללא חולצה, שותים תה ומפצחים גרעינים. מוזיקה זורמת ברקע - משהו שנשמע מוכר ובו זמנית זר לחלוטין. מצחיק איך המוח מחפש ליצור קשרים, גם כשממש אין.
המראה הזה הדהים אותי. כמה כוח יש באנשים המבוגרים כאן בווייטנאם. כמה הם פעילים, עובדים, חיים. אני רגילה לראות את דור ההורים והסבים שלנו בישראל חיים חיי נוחות יחסית, בשלווה מגוננת. כאן זה שונה לחלוטין - הם עובדים עד יומם האחרון, בוודאי לא מתוך בחירה אלא מתוך צורך, כי פשוט אין ברירה.
בפינות הרחובות, על דפנות הגשרים, ישבו נשים מבוגרות שמוכרות מוצרים. הן לא אלו שצועקות הכי חזק לתיירים - הן אלו שמחייכות חיוך רחב עם שן אחת, או מקסימום שתיים, מציגות את המעט שיש להן כשהן יושבות על הרצפה, מקוות שמישהו יראה אותן, שמישהו יעצור.
יש משהו מנגד בחשיפה הזו. בישראל אנחנו בונים קירות - חיים בדירות סגורות, בקהילות מגודרות, בחיים פרטיים שמוגנים היטב מעיני זרים. כאן החיים זורמים החוצה, חשופים לכל עובר אורח.
אולי זה עוני שמכריח חשיפה, או תרבות קהילתית שנוצרה מהכרח. אולי זה פשוט דרך חיים אחרת - כזו שבה הגבולות בין פרטי לציבורי מטושטשים. אבל יש בזה יופי מיוחד - אותנטיות שלא ניתן לזייף, חיים שלא מתחזים להיות משהו אחר.
הלילות האלה מזכירים לי למה אני אוהבת לנדוד. לא בגלל האטרקציות או המסעדות המומלצות, אלא בגלל הרגעים האלה - כשהחיים האמיתיים מתגלים אחרי שהתיירים הולכים הביתה, וכשאני יכולה להציץ לתוך נפשו האמיתית של מקום.
זה מה שלא יופיע באף מדריך טיולים, ובדיוק בגלל זה זה כל כך יקר לי.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.