ניסיתי לאבד את עצמי על קטנוע באל נידו, מצאתי את מה שהרוב מפספסים
איך שפת הצפצופים וחופים נסתרים לימדו אותי שהמסע האמיתי לא נמצא ברשימת החובה של גוגל מפות
📍אל נידו, הפיליפינים
מזמן רציתי לשכור קטנוע ולשוטט ברחבי האי. כאן, באל נידו, מצאתי את ההזדמנות המושלמת - לאורך החוף פזורים אזורים מרהיבים שאי אפשר להגיע אליהם ברגל, ועדיף בהרבה לשכור קטנוע ב-500 פזו ליום מאשר לקחת טרייסיקל שעולה פי כמה.
וידאתי שיש לי קסדה וביטוח אקסטרים בינלאומי (כן, מסתבר שנהיגה על קטנוע נחשבת לספורט אקסטרים אצל חלק מחברות הביטוח - מי היה מאמין?). יצאתי לדרך, מזכירה לעצמי שזה בדיוק כמו לרכב על אופניים, רק עם מנוע קטן וחמוד. באותו רגע הרגשתי געגוע צורב לקטנוע שהשארתי בארץ, שכבר מצא לו בעלים חדשים.
תכננתי מסלול מראש, אחראית שכמותי, אבל בזמן שלגמתי את הקפה בארוחת הבוקר, קלטתי את המלצר ממליץ לזוג בשולחן הסמוך על חוף מסוים. אוזניי נדרכו מיד, ניסיתי לקלוט את שם החוף אבל לא ממש הצלחתי לשמוע אותו. להתערב בשיחה שלהם? מה פתאום, אני לא כזאת תיירת.
בהשכרת הקטנוע, הנציג שאל לאן אני נוסעת. "דרומה לאורך החוף, עד Las Cabanas, שם אראה את השקיעה," עניתי בביטחון של מי שקראה את כל הביקורות בגוגל.
"אה מעולה, אבל עכשיו עדיין מוקדם. כדאי לך להתחיל צפונה לחוף Nacpan, מדהים שם בבוקר!"
"זה השם ששמעתי קודם!" צעקתי בראשי בהתרגשות ילדותית. הנה הרמז שחיפשתי, והוא הגיע אליי בלי שביקשתי. בסדר, הבנתי את המסר מהיקום - אסע לשם.
הזנתי את היעד בגוגל מפות ויצאתי לדרך. הקשבתי להכוונה דרך המשקפיים החכמים, מנסה לתפוס בעדשה כל פיסת נוף: הכבישים המשובשים, האזורים הכפריים של אל נידו, בקתות העץ המוצלות בצידי הדרך. מצאתי את עצמי מתבוננת בחיי היום-יום של האנשים כאן – ילדים רצים יחפים, נשים תולות כביסה, גברים מעמיסים פירות על אופנועים.
אחרי חצי שעה של נסיעה הגעתי לחוף יפהפה – רחב, מזמין, שנראה בדיוק כמו שדמיינתי את הפיליפינים מלכתחילה. איש חותך קוקוסים טריים, ערסלים מתנדנדים ברוח קלה מול מים טורקיזיים, חול לבן שמתפתל לאינסוף. זה בדיוק מה שחיפשתי.
פרשתי שמיכה על החול הנעים ופשוט נרגעתי, מרגישה את השמש מחממת לי את העור ואת המקום מחמם לי את הלב. נזכרתי למה אהבתי כל כך ללכת לים בתל אביב כל יום לפני העבודה - זו הייתה שעת המדיטציה שלי, שקט בניחוח גלים. התגעגעתי פתאום לתקופה ההיא.
הזמן רץ והיום קצר - היו עוד הרבה חופים לראות. לפני שעליתי בחזרה על הקטנוע, רציתי לשטוף את מי הים המלוחים. הלכתי לכיוון מבנה קטן בקצה החוף, ואז ראיתי שלט מוזר שמפרט מחירים... לפי צרכים. כבר ידעתי שיש בעיית מים בפיליפינים ושימוש ביותר מים עולה יותר, אבל האם ההבדל בין מספר 1 למספר 2 כזה דרמטי?
וכאילו זה לא מספיק מביך, ישבה שם גברת מבוגרת ששאלה בקול רם כל אדם שנכנס: "מה אתה הולך לעשות שם?" פרטיות? יצאה מהקבוצה. מזל שהייתי צריכה רק מקלחת, אבל לאחר מכן הבנתי שזו הייתה רק הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה הזו. ככה זה באיים, ובדיוק כמו כל דבר אחר במסעות - צריך להתרגל.
יצאתי שוב לדרך, הפעם דרומה. רוב הנסיעה היא בכביש הראשי של אל נידו, אז הנסיעה הייתה ממש קלילה ונעימה. גם אין הרבה כלי רכב על הכביש, אז הרגשתי בטוחה יותר.
תוך כדי נהיגה למדתי שפה חדשה - שפת הצפצופים.
במנילה, זה הרגיש כאילו כולם סתם מצפצפים בלי סיבה, כל הזמן. כאילו מישהו מבחין שיש רגע שקט ומבין שזה מפר את הכאוס המסודר, אז הוא חייב לצפצף. למרות שזה נכון חלקית, גיליתי שקיימת שפת צפצופים שלמה.
מעבר ל"תיזהר, אני כאן" או לרכבי שירות שמצפצפים להולכי רגל כדי "לשאול בנימוס" אם הם צריכים טרמפ, הבנתי פתאום שאנשים מצפצפים כדי לסמן "היי" כשהם רואים את החבר שלהם בנתיב ממול, או אפילו לומר "תודה" כשנתתי להם לעקוף. זו בעצם שפת הכביש, ואפשר ללמוד אותה רק כשנמצאים בו.
פתאום זה כבר לא נשמע כמו "רעש", כי כמו כל שפה שלא מבינים, זה יכול להיות צורם לאוזן. אבל ברגע שלומדים את השפה ומדברים אותה, הכל הרבה יותר נעים ומרגישים חלק. שלא תחשבו שהתחלתי לצפצף - אני אינטרוברטית בכל שפה 🤭
הגעתי למסעדת Bella Vita ששמעתי עליה המלצות. למרות שתכננתי לשבת במסעדה על החוף, מצאתי את עצמי נמשכת ללכת על החוף, שם ראיתי נדנדה. יש לי חולשה קטנה לנדנדות, מסתבר. לרגע חזרתי לילדות, רק שהפעם נוף עוצר נשימה מולי.
התמסרתי לשקט, פרשתי את השמיכה שלי על החוף, ושכבתי לבהות בסירות במפרץ ובתנועת הגלים השקטה. היה כל כך מרגיע.
התחנה הבאה שלי הייתה בית הקפה Blend & Grind שנראה מעולה בגוגל, וכי - הגיע הזמן לארוחת בוקר שנייה 😅. בית הקפה הזה נמצא במדרחוב ממש מגניב עם מגוון מסעדות וחנויות. בכניסה אליו יש תחנת טרייסיקלים, מה שמרמז על המיקום המרכזי. אני בטוחה שבערב יש כאן פעילות תוססת. מבחינתי, קפה הקרמל שהזמנתי וטוסט האבוקדו היו בדיוק מה שהייתי צריכה.
תכננתי להגיע לחוף פנורמה, אבל מבט על הירידה התלולה לשם גרם לי להמשיך לנוע דרומה בכביש הראשי. ומזל שכך, כי אחרי מספר דקות הגעתי לשלט ענק שכתוב עליו "Vanilla Beach". למרות שלא שמעתי עליו לפני, תחושת הבטן שלי אמרה שהוא שווה ביקור. אה, וגם כי היה שם סניף של מקדונלד'ס.
לא שתכננתי לאכול שם, אבל למדתי לזהות את סניפי מקדונלד'ס כמיקומים אסטרטגיים - כך אני יודעת שמדובר במיקום מרכזי בכל עיר שאני מגיעה אליה. כי אם ראיתם את הסרט, אתם מבינים שמקדונלד'ס זו לא רשת מזון, זו רשת נדל"ן.
חניתי את הקטנוע בשורה יחד עם רבים אחרים, מקווה שאוכל לזהות אותו כשאחזור. התקדמתי בטיילת הארוכה לעבר החוף, חלפתי על פני חנויות רבות, חדר כושר פתוח, מסעדות, ברים, והבנתי שזה מקום מעולה להיות בו.
אפילו ראיתי צמוד לחוף את בית הקפה HayHay, זה שהתלבטתי אם להגיע אליו ובסוף ויתרתי. מיד הבנתי שהימרתי על הסוס הלא נכון כי כאן הכל קורה - זה ה-חוף הכי מגניב באל נידו, זה המקום להיות בו. <נוצרה משימה לביקור הבא>
שוטטתי בחוף ונשביתי בקסמו. כולם כאן יפים, כולם כאן שמחים - כי אנחנו יושבים בחוף בפיליפינים, מה כבר יכול להיות רע? נתתי לזמן לעצור, והרגשתי כמה אני ברת מזל.
ישבתי במסעדה הקרובה והזמנתי פינה קולדה, כי זה בדיוק מה שמתאים עכשיו כשהדיג'יי מנגן מוזיקת טכנו מעולה ואני רוקדת בכיסא, מחייכת לעולם.
לקראת השקיעה הרבה אנשים עזבו, והרבה הגיעו. אומרים שהשקיעות היפות ביותר נראות מכאן בחופים של אל נידו, אבל עבורי היום הזה כבר התארך. העדפתי לנסוע בחזרה כשהשמש עדיין בשמיים, אז עצרתי לתדלק ב-100 פזו, וחזרתי לסוכנות הקטנועים שם פשוט החזירו לי את הרישיון ואמרו לי להתראות.
חזרתי לדירה עייפה אך מרוצה. כל החופים שראיתי היום היו יפים בצורה מטורפת, כל אחד בסגנון שלו. אבל מה שהכי נהניתי ממנו היה פשוט לנסוע. פשוט לרכב על קטנוע ולראות איך אנשים מקומיים באמת חיים כאן. לפעמים כשהולכים מנקודה א' לנקודה ב', מפספסים כל מה שקורה באמצע, וזה בדיוק מה שלא רציתי לפספס.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע