סיור רגלי בסופיה
העיר שגדלה במשך 7,000 שנים ולא הזדקנה
היי חברי למסע!
📍 אני עדיין בפתח תקווה, ישראל, מבלה עם המשפחה ומרגישה הכי בבית בעולם.
השבוע הגעתי לשוק האוכל בנמל תל אביב, ואכלתי את הכנאפה שחיכיתי לאכול כבר ארבע שנים. ארבע שנים, וארבע פעמים שהגעתי למקום הזה - פעם המקום היה סגור, פעם הבעלים היה במילואים, פעם נגמר הכנאפה. והפעם, סוף סוף, הרגשתי את הטעם המתוק של ההתמדה.
זה היה ביס משמעותי עבורי. כי כן, היחסים שלי עם אוכל מורכבים. מסתבר שאולי מורכבים מדי.
“את לוקחת את האוכל ברצינות מדי, תקלילי” אמר לי אחי, אחרי שחשפתי בפניו שאני אוהבת לאכול בצורה מסוימת.
ואני אוהבת לחשוב שלכל אחד יש את הניואנס הקטן שהוא אוהב לעשות. כזה שלא ממש משפיע על שום דבר חוץ מהתחושה שלו, וזה בדיוק מה שהופך אותו למיוחד.
וכזה שגם אם יחליפו אותנו רובוטים עוד רגע, יהיה אפשר לזהות אותם על פי הניואנסים החסרים האלו - אלו שאין להם שום משמעות, חוץ מהסימן הכי חשוב שיש: שאנחנו אנושיים.
השבוע אני לוקחת אתכם איתי לרגע שבו הבנתי למה ישראלים מרגישים בבית בסופיה — וזה לא בגלל השלטים בעברית.
המדריך אמר משהו בתחילת הסיור שנשאר איתי כל היום.
“סופיה בת למעלה מ-7,000 שנה. המוטו שלה הוא ‘גדלה ולא הזדקנה’. כי עיר זקנה מרגישה כבדה. עיר ישנה — יודעת מה היא.“
עצרתי רגע עם המשפט הזה.
עיר שיודעת מה היא. שבע אלפים שנה של היסטוריה שהיא לא מנסה לשכוח.
שכבה ראשונה: העיר שמתחת לעיר
אחת הדברים הראשונים שהמדריך הצביע עליהם היו שרידי סרדיקה — העיר הרומית שסופיה נבנתה מעליה. לא במוזיאון. ברחוב. במטרו. מתחת לזכוכית, מתחת לרצפה, ממש שם.
העיר הנוכחית נבנתה ממש מעל העיר הרומית העתיקה של סרדיקה, ואפשר לראות שרידים מרשימים של רחובות, בניינים ופסיפסים — משולבים במרחב הציבורי, כולל תחנת המטרו סרדיקה.
שבע אלפים שנה של שכבות, ממש מתחת לרגליים.
ואז הגענו לנקודה שבה הכל השתנה לי.
שכבה שנייה: הכנסייה שהמלך איחר אליה
במרכז העיר עומדת כנסיית סנדי (Sveta Nedelya) — ולא רק כנסייה יפה. יש לה סיפור שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליו.
ב-16 באפריל 1925, יום חמישי הגדול, פוצצה הכנסייה בזמן הלווייתו של גנרל קונסטנטין גיאורגייב, שנרצח יומיים קודם לכן על ידי הכנף הצבאית של המפלגה הקומוניסטית הבולגרית. 25 ק”ג חומר נפץ הוחדרו לגג הכנסייה, והפיצוץ הרס את הכיפה הראשית ביחד עם החלל שמתחתיה.
213 אנשים נהרגו, ו-500 נפצעו — ביניהם 12 גנרלים, 15 קולונלים, חברי פרלמנט, ראש העיר, ואנשים פשוטים שבאו להתפלל. זה המעשה הטרוריסטי הקטלני ביותר בהיסטוריה הבולגרית, ואחד הגדולים באירופה של המאה ה-20.
אבל המטרה האמיתית היה הצאר בוריס השלישי — שהיה אמור להיות שם.
הוא לא היה. הוא איחר.
בוריס השלישי הגיע מאוחר, כשהשתתף בלוויותיהם של מלוויו שנהרגו בניסיון ההתנקשות שאירע בו יומיים קודם — וכך ניצל בנס.
מאז אותו יום — הבולגרים מאמינים שאיחור מביא מזל.
עמדתי מול הכנסייה ולא יכולתי שלא לחייך לעצמי. יש משהו בציניות הרכה הזו — להפוך טרגדיה לאמונה עממית — שמאוד דומה לאיך שאנחנו, הישראלים, מתמודדים עם ההיסטוריה שלנו.
שכבה שלישית: כיכר שאין כמותה
ארבעה בניינים. מסגד, כנסייה אורתודוקסית, כנסייה קתולית, ובית כנסת. ממש ממש ליד אחד לשני — קילומטרים ספורים בין כולם.
המדריך הסביר: זה לא מקרה. זה עדות לכך שבסופיה חיו יחד — ולפעמים גם לא בשלום, אבל חיו יחד — קהילות שבמקומות אחרים בעולם נמצאות בהפרדה מוחלטת.
בסוף התקופה העות’מאנית, 56% מתושבי העיר היו בולגרים נוצרים, 30% יהודים, 7% טורקים ו-6% רומא — כולם בעיר אחת.
“כיכר הסובלנות הדתית” — ככה קוראים לה. ולא בלי סיבה.
שכבה רביעית: הרגע שבו הבנתי למה שמעתי עברית בשדה התעופה
הסיפור שהמדריך סיפר על מלחמת העולם השנייה הוא, ללא ספק, הדבר הכי חשוב שלמדתי בכל הסיור.
בולגריה נכנסה למלחמת העולם השנייה בצד גרמניה — בלית ברירה, תחת לחץ שקשה לדמיין. ובאותה עת חיו בה עשרות אלפי יהודים — שכנים, לא קהילה מופרדת. אנשים שחיו ממש על יד, בדירה ממול, בחנות בפינה.
ב-1943 חתמה הממשלה בסתר על הסכם עם הנאצים לגירוש היהודים למחנות.
המידע דלף. וכאן הסיפור מתחיל.
כאשר נודע לאנשים מה מתוכנן, פרצו מחאות ברחבי המדינה. כנסיינים, חברי פרלמנט, שכנים פשוטים — כולם התנגדו. ואז קרה הרגע שאי אפשר לשכוח:
מנהיג כנסייה הגיע לתחנת הרכבת, ביחד עם מאות אנשי כנסייה, שם המתינו יהודים בתוך קרונות נעולים. הוא דחף דרך קציני SS, הגיע לפתח הקרון, ולפי חלק מהעדויות — צעק פסוק מספר רות: “עמך עמי ואלוהייך אלוהי.”
ואז הלך לקדמת הרכבת.
והכריז שישכב על הפסים אם היא תזוז.
הרכבת לא זזה.
גם מנהיג הכנסייה בסופיה שלח מכתב למלך: “אל תרדוף — כדי שלא תרודף.”
בסוף המלחמה, בולגריה הייתה המדינה היחידה תחת השפעה נאצית שסיימה אותה עם יותר יהודים ממה שהיו בה בהתחלה.
עמדתי שם ובלעתי את המידע.
כשנחתתי בסופיה ראיתי שלטים בעברית בשדה התעופה. שמעתי ישראלים ברחובות. הרגשתי שהעיר מקבלת אותי בחמימות שלא ציפיתי לה — ולא ידעתי להסביר אותה.
עכשיו אני יודעת.
שכבה חמישית: הקומוניזם שלא היה רק שחור
החלק האחרון בסיור, שהפתיע אותי אולי הכי הרבה, היה הדיון על תקופת הקומוניזם (1944–1989).
המדריך אמר משהו שלא ציפיתי לשמוע: “זה לא שחור ולבן.”
הוא הסביר שלהרבה בולגרים, התקופה הקומוניסטית הייתה גם תקופה של ביטחון כלכלי — הכנסה מובטחת, חינוך חינמי, מערכת בריאות, משכורות שעלו. היו בה דיכוי ופחד, אבל גם שגשוג שלא היה קיים לפני כן.
“אנשים לא מתגעגעים לקומוניזם. הם מתגעגעים לביטחון שהיה להם.”
המשפט הזה נשאר איתי. כי כמה פעמים שמעתי גרסאות שלו — לא רק על קומוניזם — אלא על כל מקום, כל תקופה, כל אורח חיים שנגמר. לא מתגעגעים למה שהיה. מתגעגעים לתחושת הביטחון שהייתה.
יצאתי מהסיור עם ראש מלא. לא כי למדתי עובדות — אלא כי סופיה הפכה מרקע לדמות. עיר עם היסטוריה שהיא לא מתביישת בה, לא מסתירה אותה, לא מאבקת אותה. פשוט שמה אותה שם, ברחוב, מתחת לזכוכית, מול עיניך.
בדרך חזרה לדירה, עברתי שוב על פני כיכר הסובלנות הדתית.
מסגד. כנסייה. כנסייה. בית כנסת.
עיר שיודעת מה היא. שבע אלפים שנה של שכבות שמחכות ברחוב.
תודה שאם חלק מהמסע,
מאיה🧡
הסרטון הזה צולם דרך המשקפיים החכמים שלי של Meta Ray-Ban . זה הכלי האהוב עליי כדי לתעד רגעים בדיוק כמו שאני רואה אותם – ולשתף אתכם במסע.
רבים שואלים אותי עליהם, אז צירפתי כאן את הדגם המדויק שאני משתמשת בו.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
