🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍הוי אן, וייטנאם
באחד הערבים בהוי אן, אחרי סדנת בישול עמוסת שיחות בבוקר, חשבתי שיהיה כדאי לצאת להליכה קצרה. זה תמיד עוזר לי לעכל את היום, במיוחד אחרי שדיברתי בלי הפסקה עם אנשים מעניינים כמה שעות.
השעה הייתה עדיין מוקדמת לבר - תשע בערב. כן, זה מוקדם לבר, אבל עדיין הייתה שם אווירה מעניינת. לפעמים אני מחפשת מקום ממוזג לאכול, לפעמים משהו זול, ולפעמים בא לי מוזיקה טובה. הערב הזה היה מהסוג השלישי.
כמעט התפתיתי שוב כשהציעו לי 1+1 על הקוקטיילים. זה הטריק המקומי - הם גורמים לשאר הדברים בתפריט להיראות "לא שווים", ופתאום עדיף להזמין שני קוקטיילים כי זה יוצא באותו מחיר של בירה. אבל לא נכנעתי לפיתוי הפעם והזמנתי... בקבוק מים.
כן. הסאחית היחידה כאן כנראה.
הגעתי בשביל לאכול, כי אני מפנטזת על פיצה כבר תקופה. כן, אני יודעת שאני מדברת על הליכה ועל כושר ואז על פיצה באותו משפט - אלו החיים, ואינני מושלמת. למען האמת, יש לי חולשה לא מוסברת לפיצות. אני מניחה שאני לא היחידה.
הזמנתי את הפיצה, ואחרי שבקבוק המים שלי הגיע סובבתי את הראש לחבורה שישבה מאחוריי. קיבלתי חיוך ענק וניפוף מאחד הבחורים. הוא נראה שיכור לגמרי. צחקתי.
עברו כמה דקות והוא לקח כיסא ופשוט התיישב בשולחן שלי. הופתעתי שהוא בכלל יכול לעמוד.
הוא שף מארה"ב, חי כאן בווייטנאם, רוצה להקים מסעדה מקסיקנית "אמיתית" - לא "מקסיקנית אמריקאית". גם אני התחלתי לתהות האם כולם מדברים ככה - שהם רוצים את הדבר המיוחד, הספציפי, האמיתי, ו"לא כמו כולם". שמעתי בזה את עצמי, ותהיתי האם זה נשמע נדוש.
האם יש אנשים שאומרים "אני רוצה לפתוח עסק כמו כולם"?
הוא החמיא לי המון, אבל משהו במבט הנעלם שלו, בדברים שהוא אמר, ובזה שהייתי צריכה להגיד כל דבר פעמיים, אישר לי את התחושה שהוא שיכור לגמרי.
ואז קרה משהו מקסים. בשולחן לידי ישבו זוג מבוגר, והאישה התקרבה אליי ושאלה: "Are you safe?"
אני מניחה שאפשר היה לראות את הדינמיקה ממרחקים. הדרך שבה היא הביעה דאגה שבתה לי את הלב - זה היה פשוט יפהפה.
"כן, הוא לא מזיק," צחקתי איתה בזמן שהפיצה שלי הגיעה. דיברתי איתה קצת וקיוויתי שאולי הבחור יבין את הרמז, אבל אחרי רגע הבנתי שהוא לא יבין אפילו שלט חוצות עכשיו.
באותו רגע נזכרתי בשיעורי בית שנתתי לעצמי - להציב גבולות ולהגיד "לא". הנה, קיבלתי מתנה מהיקום בבר בווייטנאם. איזה כיף לי!
סיימתי את השיחה עם האישה ופניתי לבחור: "אתה אחלה אבל אני מעדיפה לאכול את הפיצה שלי עכשיו, אז אולי נדבר אחר כך, בסדר?"
תוך כדי שאמרתי את זה, נזכרתי בכל הבחורים שפנו אליי בזמן שאכלתי פיצה, והבנתי שהפיצה תמיד ניצחה. אולי מישהו צריך להגיד להם לא להתחרות עם פיצה?
"You don't like me" הוא אמר והפרצוף שלו השתנה.
"אני פשוט רוצה לאכול את הפיצה שלי עכשיו, זה הכל," אמרתי. הוא קם וחזר למקום שלו, ואני הפניתי את תשומת הלב לפיצה שלי, שהייתה... אכזבה מוחלטת.
חשבתי לקום ולצאת, אבל אז ניגשה אליי אישה וישבה לידי. ראיתי אותה יושבת בשולחן עם אותו בחור שיכור, ותהיתי אם זה ניסיון שני. לא עברנו את הגיל לשלוח מישהו אחר בשמך?
אחרי כמה מילים כבר הבנתי שגם היא שיכורה לגמרי, והיא נתנה לי אישור כשאמרה: "אני שיכורה לגמרי!"
היא מאוסטרליה, התחלנו לדבר על אוסטרליה, על וייטנאם, על זה שהיא כאן עם בעלה השני כי הראשון עזב אותה לטובת גבר, על הבן שלה שיוצא עם ווייטנאמית, ועל החיים עצמם. השיחה איתה הייתה מעניינת יותר ממה שציפיתי.
תהיתי האם היא מתכוונת לשאול אותי למה סרבתי לבחור, אבל אני חושבת שהם נפגשו כאן בבר, ואולי לשניהם אני נראת כמו מישהי שמאוד רוצה לדבר.
סיפרתי לה שאני כותבת והיא מיד הוציאה את הטלפון ואמרה שהיא רוצה לעקוב אחריי. היא בקושי הצליחה להקיש את קוד הנעילה ותהיתי מה מכל זה היא תזכור מחר.
נפרדנו לשלום. הפעם אמרתי לעצמי: "זהו, דיי. דיברתי עם מספיק אנשים היום. נגמרה לי הסוללה. אני רוצה הביתה."
הזמנתי חשבון והמלצרית ראתה שבקושי אכלתי את הפיצה, ושאלה אם הפיצה לא הייתה טובה. לא חשבתי על זה, פשוט יצא לי פרצוף חמוץ ו"לא ממש". לא ציפיתי לכלום, רק אמרתי את האמת.
היא מיד אמרה שהיא מצטערת וקראה לאחראי, שהגיע ושאל מה לא בסדר. וואו, לא ידעתי שיש כאן רמת שירות כזו.
"לפיצה אין הרבה טעם," אמרתי, מנסה להיות עדינה.
הוא שלח תמונה לשף ואמר שיבדוק איתו, ואת שאר המשפט לא ממש הבנתי.
המלצרית כבר חזרה עם העודף שלי, והחמאתי לה על הציפורניים שהיו מקושטות במיוחד.
"תודה!" היא ענתה ושאלה מאיפה אני.
החלפנו כמה מילים עד ששאלתי בת כמה היא.
"20! אתמול היה יום ההולדת שלי!" היא קפצה בהתלהבות.
"אה! מזל טוב!" אמרתי בשארית כוחותיי.
"תודה! וואי אני חייבת להראות לך איך חגגתי!" והתיישבה בשולחן, מראה לי תמונות וסרטונים בטלפון - איך הלכה עם חברים לחוף של דה נאנג לגלוש יחד.
מה זה, כיסאות מוזיקליים פה? אני בתוכנית אירוח ולא ידעתי? למה כל רגע יושב מישהו אחר בשולחן שלי?
הרגשתי שאני על אפס סוללה. למרות שהמלצרית הייתה מקסימה, ובהתלהבות של בת עשרים היא שבתה אותי, לא הבנתי לגמרי את כל דבריה.
עברו כמה דקות עד שהמקום התחיל להתמלא והמנהל קרא לה לעזור. היא נתנה לי חיבוק והרגשתי שאני חייבת לקום עכשיו, אחרת עוד מישהו עלול להתיישב כאן.
בדרך חזרה לדירה נמנעתי מקשר עין עם כל המוני האנשים, רק מהפחד שמישהו יפנה אליי. דיי, אני עייפה. היום הזה היה יותר מידי. עכשיו אני צריכה לנוח.
יש ימים שאני מוכנה לדבר עם כל עובר ושב, ויש ימים שהסוללה החברתית פשוט נגמרת. למדתי להכיר את ההבדל, ובעיקר - להכבד אותו.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.