השיחה ששחררה את הכתיבה שלי
על הכוח המרפא של תקשורת אמיתית
📍הוי אן, וייטנאם
בשבוע האחרון שלי בווייטנאם, קיבלתי פתאום הודעה מאחד הבחורים שהכרתי בדה נאנג במפגש נוודים דיגיטליים. הוא רצה להיפגש, ובאותם ימים זה היה בדיוק מה שהנשמה שלי הזמינה.
המלחמה בארץ השפיעה על מצב הרוח שלי בצורה שלא ציפיתי. הרגשתי ריקה מבפנים, בלי אנרגיה לשיחות חברתיות או לחיוכים מנומסים. אבל איכשהו הרגשתי שהוא היחיד שאני באמת יכולה לדבר איתו כרגע. למה? כי אמא שלו חיה בישראל כמה שנים, ויש לו חיבור אמיתי לארץ. הוא מבין את המצב.
זה כל כך קשה לדבר עם אנשים שלא מבינים איך זה באמת. לא משנה כמה אסביר את התחושות ואת הפחדים, זר פשוט לא יכול להבין את הכובד הזה שיושב על הלב. איך להסביר למישהו מגרמניה או מקנדה מה זה אומר לחיות עם הפחד הקבוע?
אולי זה גם בגלל שידעתי מראש שזו לא פגישה רומנטית, אז הייתה לי הקלה מסוימת. שנינו נוודים שמחפשים את עצמנו, שנינו עם סיפורים מסובכים מאחורינו - ושנינו מעדיפים גברים.
סיימתי לחדש את הציפורניים (כי גם במשברים צריך להרגיש טוב עם עצמנו, לא?), ושלחתי לו כתובת של בית קפה. "יש מזגן!" כתבתי.
הוא הגיע עם האופנוע שלו מדה נאנג - 40 דקות נסיעה בחום שמותיר אותך מיובש לגמרי. הזמנו קפה וישבנו לדבר, ואז הזמן עשה את הקסם שלו. דיברנו שעות מבלי לשים לב לעולם מסביב.
סיפרתי לו על המצב שלי - שאני לחוצה, שאני מפחדת, שגם כאן בווייטנאם היו לי חוויות לא נעימות בימים האחרונים. אני מרגישה בתוך סערה ומחכה שתחלוף. זו הדרך היחידה שידעתי לתאר את מה שקורה בפנים.
אבל מה שהכי הטריד אותי זה שבימים האחרונים אני פשוט לא מצליחה לכתוב. וזה מפחיד אותי יותר מכל השאר.
"כבר למדתי לזהות שכשיש לי משברים פנימיים על עצמי, אני לא כותבת," הסברתי לו. "הכתיבה היא השיח הפנימי שלי, וכשיש לי משבר אני פשוט לא מצליחה לדבר לעצמי. כאילו לא רוצה לנבור בפצע."
הוא הקשיב. באמת הקשיב. לא ניסה לתת עצות או להגיד "זה יעבור". פשוט נתן לי מקום להיות עם הכאב.
"אבל למדתי לתת לעצמי זמן," המשכתי. "הכתיבה תגיע כשאהיה מוכנה. בנתיים אני כנראה צריכה הפסקה."
התחלנו לדבר על החיים, על חיפוש משמעות, על התחושה של להיות תקוע באותו המקום גם כשאתה זז כל הזמן. ולפעם הראשונה מזה ימים, הרגשתי שמישהו באמת מבין אותי.
לא היינו חברים קרובים. לא הכרנו האחד את השני עמוק. אבל משהו בשיחה הזו פתח לי משהו בפנים שהיה סגור הרבה זמן.
זה מעניין איך לפעמים אנחנו צריכים לעצור רגע, לצאת מעצמנו, אולי פשוט לדבר עם מישהו, כדי לפתור דברים בתוכנו. הייתי מלאה באותן מחשבות שוב ושוב בראש, והכלי שהיה לי - הכתיבה - לא היה זמין לי. אז מצאתי דרך חיצונית לעבד את הרגשות, ולארגן מחדש את המחשבות.
כשנפרדנו וצעדתי בחזרה לדירה, הרגשתי משהו שלא הרגשתי ימים - התרגשות לכתוב.
הוא היה בדיוק מי שהייתי צריכה באותו הרגע, ויצאתי מהשיחה איתו אחרת לגמרי. הבנתי שאני צריכה לדבר על הדברים שקורים לי, על הדברים שאני מרגישה. לכתוב על זה זה משהו אחד, אבל להגיד את זה בקול רם, לשמוע את עצמי, ולשמוע דעה נוספת - זה טיפול בפני עצמו.
יש בזה שחרור שאי אפשר להסביר. המילים יוצאות החוצה, והן כבר לא שלי יותר. המשקל הכבד שלהן מתאדה באוויר, והלב מתרוקן מדאגה. הראש מתרוקן מאותן מחשבות הרסניות, ומפנה מקום לחדשות.
זה בדיוק הריסטארט שהמוח צריך - תקשורת אמיתית. לא השטחיות של "מה שלומך? בסדר", אלא החיבור העמוק של "איך אתה באמת?"
התקשורת היא מה שמבדיל אותנו מבעלי חיים אחרים. זה הכוח שלנו להעביר לא רק מידע, אלא רגשות, פחדים, חלומות. וזה בדיוק למה לא טוב היות האדם לבדו - כשאין עם מי לתקשר, המחשבות בראש נשארות שם כמו אסירים בכלא, ומחשבות נעולות פוגעות בנו בסופו של דבר.
כשאני יושבת כאן עכשיו וכותבת את הפוסט הזה, אני מבינה שהשיחה עם הבחור הזה עשתה לי יותר טוב מכל טיפול פסיכולוגי. לא בגלל שהוא אמר משהו מיוחד או נתן לי עצה גאונית. פשוט בגלל שהוא היה שם, נוכח, מקשיב באמת.
ולפעמים זה בדיוק מה שאנחנו צריכים - לא פתרונות, לא עצות. פשוט מישהו שיראה אותנו, ישמע אותנו, ויגיד "אני מבין".
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.