המסע החוויתי
לפני שתצללו אל הסיפורים, הנה קצת רקע:
המסע שלי גרם לי להבין שהפחד הכי גדול שלי בחיים הוא לא לצנוח מגובה עצום, או לצלול עם כרישים, או אפילו להיסגר בכלוב מול תנין. הפחד האמיתי שלי הוא לחיות חיים משעממים, וזו הסיבה שאני מחפשת את האדרנלין כמו שאחרים מחפשים את הקפה של הבוקר.
כשאני קופצת מראש מגדל בגובה 192 מטר בקווינסטאון, או עומדת על גשר בגובה מטורף באוקלנד, הלב שלי דופק בטירוף. זה מפחיד כל פעם מחדש, ההבדל הוא שלמדתי להתקדם עם הפחד, במקום לתת לו לעצור אותי. הוא לא הולך לשום מקום - אני פשוט הופכת אותו לדלק.
או את הרגע שצללתי בפעם הראשונה בשונית המחסום הגדולה, והרגשתי כמו בסרט של פיקסאר כשנמו ודורי שחו לידי באמת. ואז פתאום כריש עבר קרוב אליי יותר ממה שהייתי רוצה להודות, והזמן כאילו עצר, בדיוק כמו בסרטים.
זה קצת מצחיק כמה אני אוהבת להשוות רגעים בחיים שלי לסצנות מסרטים.
מה, לכם אין מצלמה דמיונית שאתם מסתכלים אליה ברגע של הארה? שלי נמצאת תמיד בצד שמאל:) אז כשהלכתי לביקור בהוביטון בניו זילנד, זה לא היה סתם "אתר תיירותי" - זה היה כמו לצעוד ישירות לתוך הסרט האהוב עליי, להפוך לדמות בעלילה, לחיות את הפנטזיה. או כשהגעתי לסיור מאחורי הקלעים ב-WETA, שם יוצרים את האפקטים לסרטים בהוליווד, והרגשתי כמו ילדה שגילתה איך הקוסם עושה את הקסמים שלו.
אני צורבת את המקומות בזיכרון דרך תחושות עצומות. לא מספיק לי "לטייל" סתם בעיר חדשה, לראות את האתרים המומלצים בלונלי פלאנט ולסמן וי. אני צריכה להרגיש את המקום בכל תא בגוף שלי. אם זה לקטוף עלי תה בצ’אנג ראי, ללכת לאיבוד בחדרי אינסוף מתעתעים, או לשתות קוקטיילים בבר סודי במלבורן שנכנסים אליו דרך דלת מקרר של חנות תמימה.
בצעירותי הייתי חיה ונושמת פסטיבלים ברחבי העולם. למעשה, הסיבה העיקרית שהביאה אותי למקסיקו הייתה פסטיבל זאמנה – אירוע שהפך לאחד מרגעי השיא בחיי, ושנה אחר כך כבר רקדתי בפסטיבל מוזיקה בפיג'י. אבל השנתיים האלה, בהן חציתי את קו ה-30, גרמו לי לתהות אם "עברתי את הגיל" למסיבות עד הבוקר. וכך מצאתי דרכים אחרות להתרגש בלילות – מחזות זמר מרהיבים כמו מולאן רוז', וקונצרטים לאור נרות עם מנגינות מעולם הקולנוע שגרמו לי לבכות.
ואז, גיליתי שלאמנות יש כוח משלה להרעיד את העולם הפנימי שלי. ביקרתי בתערוכת "מונה וחברים". שם למדתי שאני צריכה להרגיש את היצירה, לא להבין אותה, והמסר הזה הולך איתי מאז.
בתערוכות אינטראקטיביות כמו בתערוכת "חברים", הבנתי שיש משהו בתרבות פופולרית שמחבר אנשים בצורה שאמנות "גבוהה" לא תמיד מצליחה.
לפעמים קשה לתאר במילים את כל החוויות האלה. איך אפשר להסביר את התחושה של אדמה נעלמת מתחת לרגליים בקפיצת בנג'י? או את הרגע המדויק שבו נשימתי נעצרה כשהמטוס שממנו קפצתי פתח את הדלת?
אבל אני מנסה. כי זה המסע החוויתי שלי - לא רק המקומות עצמם, אלא הרגש, החיבור, הנוכחות המלאה שאני חווה בהם. הרגעים האלה לא רק "אטרקציות" - הם רגעים שמשנים אותי, מעצבים אותי, הופכים למי שאני, ובהם אני מרגישה הכי חיה.
כאן תמצאו סיפורים קצרים על חוויות אקסטרים ואמנות במסגרת מסע חוצה גבולות 🌎(רביעי). בנוסף, תוכלו לעקוב אחר מסע בזמן 🕰️(שני) המציג את המסע בסדר כרונולוגי, ולחוות את הרגעים הכי אותנטיים שלי במסע יומי 📆 (זמין לשבוע בלבד!) . חזרו לכאן לקרוא על הרגעים שגרמו לי לצאת מאזור הנוחות ולחוות את החיים בעוצמה מלאה.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.