📍האנוי, וייטנאם
יום עבודה רגיל בדירה. חשבתי להזמין ארוחת צהריים, ואחרי שביצעתי את ההזמנה (ומי שמכיר אותי יודע שזה דורש ממני המון מחשבה, ריכוז ואנרגיה), הרגשתי את ההקלה המוכרת של "פתרתי את הבעיה".
רק שהפעם, אחרי מספר דקות, ההזמנה התבטלה כי בית העסק היה עמוס.
אוקיי, אצא לצוד שוב, כנראה.
יצאתי עם חשק בלתי מוסבר למרק פו עם עוף. החלטתי ללכת לרחוב המגניב שליד האגם, שם ראיתי בפעם הקודמת המון מסעדות, בתי קפה וברים.
כבר בהליכה לשם, משהו הרגיש מוזר. אמצע השבוע, אמצע היום, והרחובות שקטים. דממה. אין אף אחד בחוץ.
מוזר.
אפילו הרחוב ההוא שבפעם הקודמת היה הומה אדם - שקט. כל המסעדות ריקות.
עד שהגעתי לחלק השני של הרחוב, שם מצאתי בעיקר מקומיים, יושבים לשתות.
איפה כל האוכל? המסעדות נראות כאילו הן סגורות, או בדרך להיות סגורות. כששאלתי את אלו שכן היו פתוחות אם יש להן מרק פו, נעניתי בסירוב.
"איך אני מתקשה למצוא את המנה הכי פשוטה בוייטנאם?!" חשבתי לעצמי, לא מבינה מה קורה.
רק אז שמתי לב לאנשים שיושבים עם מאווררים שלא היו כאן קודם. הבחורים הוייטנאמים יושבים עם החולצות שלהם מקופלות למעלה, חושפים את הבטן. זה סימן היכר גם בפיליפינים לחום כבד.
ואז הבנתי - כולם מתחבאים מהחום. בגלל זה הרחובות ריקים והעיר שקטה.
המשכתי לרחוב המקביל. זכרתי שגם שם יש מסעדות.
מצאתי מסעדה שמוכרת פו, אבל רק עם פירות ים. אחר כך מצאתי מקום מקומי שנראה מעולה עם שלט ענק "PHO" שהזכיר לי את המסעדה האותנטית הראשונה שאכלתי בה, והמנה הייתה פשוט מדהימה!
התיישבתי והראתי למלצר הצעיר תמונה של המנה ההיא.
"לא, לא," הוא ענה בנחרצות.
"אוקיי... אולי פו?" הראיתי לו את התמונה הבאה.
"לא, לא!" אמר שוב, והשאיר אותי ממש מבולבלת.
ביום אחר הייתי פשוט נשארת ומצביעה על מנת הפו שאני רואה בשולחן לידי. אבל משהו גרם לי לקום. המשכתי ללכת, מתחילה להרגיש את הרעב מכרסם, ואת התסכול.
ברגעים כאלה, אני מסתכלת על הסיטואציה מרחוק. אני מרגישה שמשהו מזיז אותי, ואני מדמה את הסיטואציה למבוך עכברים.
התקדמתי במבוך עד שהגעתי לקיר. חזרתי אחורנית כדי להמשיך בדרך אחרת. גם שם נתקלתי בקיר. אני אומרת לעצמי בראש "זה בסדר, אמצא את הגבינה בקרוב".
הלכתי עוד כמה צעדים, והגעתי.
ראיתי מרחוק עוד שלט ענק של PHO. הפעם עמדה לידו אישה מקסימה, שבדיוק מזגה מרק עוף לקערה והניחה אותו על מגש.
הסתכלתי פנימה וראיתי מקום ישיבה מסודר עם שולחנות גבוהים וכיסאות מעץ - נוף נדיר במיוחד ברחובות וייטנאם.
ואז ראיתי אותו. האחד והיחיד: המזגן.
נשמתי לרווחה, התיישבתי, וביקשתי "בבקשה Pho Ga", תוך כדי שאני מצביעה על המנה הראשונה בתפריט הקיר הגדול.
בתוך רגע הגברת הנחמדה חזרה עם מגש וקערת מרק פו ענקית. אכלתי בהנאה והבנתי שזו בדיוק הגבינה שהייתי צריכה למצוא.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע