TIME & SPACE CUBE: בין מראות ומימדים
ניווט בעולם של אשליות, ומה שלמדתי מהאנשים שיצרו אותן
הגעתי לאטרקציית TIME & SPACE CUBE, שלפי הביקורות באינטרנט התור אליה מאוד ארוך, ו"יש בה אפשרויות מעולות לתמונות". ראיתי שמדובר במבוכי מראות וחדרים שיוצרים אשליה אופטית, סוג של חוויה שאני מכירה ואוהבת במיוחד. הסקרנות הטבעית שלי משכה אותי לראות איך המקום הזה יהיה שונה.
כשהגעתי באמצע השבוע, רכשתי כרטיס בכניסה, רק אחרי שווידאתי שהמחירים זהים לאינטרנט ולרכישה במקום—800 פזו (40 שקלים). למזלי, נכנסתי מיד ללא שום תור, וכמו בדלת קסמים, מצאתי את עצמי בעולם שלם של פנטזיה.
חשבתי שכבר ראיתי חדרים כאלה—חדר מראות עם כדורים צבעוניים שהזכיר מאוד את תערוכת יאיואי קוסמה שביקרתי בה, וחדר שמקרין סרט על כל החלל וגורם לי להרגיש שאני נעה על רכבת הרים של בובספוג או מרחפת על השטיח המעופף של אלאדין. זה היה דומה לחוויית DREAMSCAPE שהייתי בה במלבורן, רק שכאן לא זזים בכלל, וזה קצת מאתגר למרכז האיזון בגוף. במיוחד למי שכמוני, שסובלת מרגישות לתנועתיות.
בכל זאת, החוויה הייתה מקסימה. ברגעים שהתחלתי להרגיש קצת סחרחורת, פשוט הסטתי את המבט למקומות אחרים בחדר ובעיקר התמקדתי בצילום. צילמתי כל כך הרבה בזמן שהייתי שם, עד שכמעט רוקנתי לגמרי את הסוללה במשקפיים החכמים שלי. מצאתי פינת ישיבה נוחה וחיכיתי שהם יטענו קצת. מזל שהן נטענות במהירות שיא, אחרת הייתי מפספסת חלק מהקסם.
עברתי בין חדרי המראות השונים—"אנחנו נפגשים שוב!" חשבתי בחיוך למבוך המראות, "איך פעם פחדתי ממך?" צחקקתי לעצמי, נזכרת באותה ילדה קטנה שהייתה מתבלבלת ונלחצת בין כל המראות הזהות.
המשכתי לאזור שבו יש משחק נחמד על הרצפה, משחק שמצריך לקפוץ בין משבצות. מצאתי את עצמי מקפצת וצוחקת כמו ילדה קטנה, שוכחת לגמרי שאני אישה בוגרת במקום ציבורי.
ברוב החדרים הסתדרתי עם צילומי סלפי וצילומים מהמשקפיים, אבל בחלקם זה לא התאפשר, והיה צריך מישהו אחר שיצלם. בעבר, הייתי נמנעת מלבקש עזרה כזו, חוששת שאני מטרידה אנשים זרים. אבל לאחרונה הבנתי משהו חשוב—זה לא באמת "מפריע" לאחרים כמו שחשבתי, וכדאי לבקש, כי בסוף תישאר לי תמונה יפה, ואחרת לא תישאר כלל.
אז ניגשתי לבנות נחמדות וביקשתי בטבעיות שיצלמו גם אותי. הן נענו בחיוך וצילמו אותי במקצועיות ובאהבה, כאילו היינו חברות ותיקות. זה חיזק בי את ההבנה שהעולם מלא באנשים טובים שמוכנים לעזור—אם רק נבקש.
ואז הגעתי לחלק הכי מדהים בתערוכה, זה שגרם לי לפעור את פי בהשתאות. זה החלק שנתן לתערוכה הזו את התואר "המדהימה ביותר שראיתי".
בסופו של דבר, היא אמנם שילבה חלקים טובים מתערוכות שכבר ביקרתי בהן, אבל החלק הזה היה ללא ספק יצירת אומנות דיגיטלית ברמה אחרת לגמרי.
מדובר בחלל ארוך שבו מוקרן סרטון מכל הכיוונים, והוא מתחלף בין נושאים שונים—סרטון של דינוזאורים מפחידים שרודפים אחריך, סרטון של עולם אפוקליפטי, אבל הסרטון הטוב ביותר, ללא ספק, היה סרטון החלל.
דווקא שם, אחד העובדים ראה שאני לבד ומיד הציע לי עזרה בצילום. הוא היה כל כך נחמד ואדיב, ממש ביים אותי ואמר לי בדיוק מה לעשות: "תלכי מכאן לכאן", "תסתכלי למעלה", "תרימי את הראש". הוא כיוון את הסרטון בצורה הכי מקצועית ונחמדה שאפשר.
כבר הרגשתי לא נעים כי הוא צילם אותי במשך כמה דקות ארוכות, אבל הוא כל הזמן אמר "רגע, החלק הבא גם טוב" או "הנה אחד אחרון", ונתן לי להרגיש שאני מרכז היקום (בדיוק כמו בסרטון).
אני לא בטוחה אם רואים את זה בסרטון, אבל הדקות הארוכות בחלל הזה גרמו לי לסחרחורת ולתחושת אי-איזון. הרגשתי שאני מתנדנדת ולפעמים קצת לא בטוחה לאן להסתכל כדי להרגיע את העיניים.
זו הייתה חוויה יוצאת דופן ומדהימה, גם בלי קשר לתמונות שקיבלתי. כשעברתי בין כל החדרים האלו, מצאתי את עצמי חושבת על האמנים מאחורי היצירות. נכון שרוב האנשים מגיעים לכאן כדי להצטלם ותו לא, אבל מישהו—כנראה הרבה מישהואים—ישבו במשך שעות ארוכות והכינו את הסרטונים האלו, עיצבו כל חדר, תכננו כל חוויה.
הרגשתי צורך עמוק להתבונן ולצפות בהם, להעריך את התוכן עצמו, מעבר לחלק המסחרי והאינסטגרמי. מעניין אם זה בגלל שאני בעצמי יוצרת, כי שמתי לב שרוב האנשים פשוט מצטלמים וממשיכים הלאה, מבלי לראות את הסרטונים במלואם או להתעניין במשהו אחר חוץ מהתמונה שלהם.
"לאף אחד לא אכפת," אני שומעת את אחי הגדול בראש. הוא תמיד מחזיר אותי לקרקע, והוא צודק, אני יודעת את זה.
ובכל זאת, אני תוהה—למה לי כן אכפת?
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן