כשפתאום יש לי יותר מידי חיי חברה
על הקונפליקט הלא צפוי בין רצון לקהילה לבין הצורך בזמן אישי
📍דה נאנג, וייטנאם
בסוף השבוע השני של מפגשי נוודים דיגיטליים, הרהרתי שוב במחשבה על אנרגיה. הפעם הגעתי למפגש כדורעף החופים כשאני מוכנה לשמור על האנרגיה שלי ולעשות החלטות שקולות יותר.
זה התבטא בזה שישבתי בצל במקום בשמש, והמשיך לזה שיצרתי פחות אינטראקציות חדשות. כן, פשוט דיברתי פחות. לא הפריע לי שאנשים יושבים סביבי ומשוחחים, הייתי שקועה בלצפות במשחק הכדורעף, ומידי פעם אפילו יצא לי צעקה של "וואו!" שמישהו הציל את הכדור בצורה יוצאת מן הכלל.
כן, כנראה שנראתי קצת סנובית, אבל ככה נראית בחירה מודעת בעצמי. לא התחשק לי לדבר עם אנשים, ועוד יותר לא התחשק לי שידברו איתי, אז ישבתי והייתי בפלאפון, מרגישה כמה זה נעים קצת להתנתק, כמו להיות עם רגל בפנים ורגל בחוץ.
בהמשך היום הגיעה חברה חדשה שהכרתי אתמול, ומצאתי שיש לי אנרגיה לשיחה איתה, אז דיברנו המון.
ובדרך חזרה הביתה חשבתי על התחושה הזו שממלאים לי את היומן באירועים, וכאילו מישהו אחר השתלט על סדר היום שלי, ומכתיב לי איפה להיות ומתי, ואני, כהרגלי, מסכימה.
מצד אחד, אני מבינה שאלו שבועיים של אינטראקציות חברתיות - יצאתי הרבה לברים ומסיבות, הכרתי המון אנשים חדשים, יצרתי קשרים חדשים, וביליתי המון זמן עם אנשים אחרים.
אני לא רגילה לזה. וכמו שאני אוהבת להסתכל על הזמן בתור עוגה, אני מרגישה שאכלו לי חתיכה די גדולה ממנה, ובקושי נשאר לי פירורים לעצמי.
אני אומרת לעצמי שכשאעבור להוי אן, ממש עוד כמה ימים, זה כבר לא יהיה ככה. יהיה לי יותר זמן לעצמי, ופחות זמן עם חברות, שעם כמה שזה נחמד, זה פשוט מאוד יקר.
הייתי אומרת שזה אמונה מגבילה אבל אלו יותר עובדות בשטח. כשאני יוצאת עם אנשים אחרים זה עולה לי יותר. במיוחד כשהחברים האלה אוהבים פירות ים ומסעדות יקרות, ואני בחורה פשוטה שאוהבת אוכל פשוט, ומעבר לכל אחראית כלכלית, וכרגע מנהלת תקציב.
בשבועיים האלה בזבזתי פי 4 מבדרך כלל, כי כל הזמן עשיתי משהו, הלכתי לאנשהו, וכמובן שהמייקר העיקרי הוא אלכוהול. גם זו הייתה בחירה מודעת בפן החברתי של אלכוהול, כי כן עם אלכוהול יותר שמח.
אבל אז עולה בי מחשבה שאני פחדנית.
שהיקום בא ושוב מציב בפניי אתגר של הצבת גבולות, ואני פשוט מפחדת, ומתרצת את זה בתור "עוד מעט זה ייגמר".
האמת היא שאני פשוט חצויה. מצד אחד אני כן רוצה את חיי החברה האלו, כי אין לי את זה בדרך כלל, ואני מעריכה אותם מאוד. אבל מצד שני, אני מוצאת את עצמי מוותרת על הזמן שלי, כי כאמור, זמן זה דבר מוגבל.
כשאני מביטה לאחור על השבועיים האלה אני שמה לב שפשוט אמרתי 'כן' לכל מה שהציעו לי. כל פעם שהזמינו אותי למקום מסוים, שחברה אמרה 'בואי נצא' או 'בואי לארוחת ערב' פשוט הסכמתי מיד. "כי אין לי משהו חשוב לעשות" ואני תמיד יכולה לעבוד בזמן אחר, מסביב ללוח הזמנים שמציבים לי.
אני מרגישה שאני עושה את זה באופן אוטומטי, מבלי לחשוב או לתכנן את הימים שלי.
כמובן שאני עובדת ונמצאת גם שעות בבתי קפה עם הלפטופ, כי אי אפשר לקחת ממני את מוסר העבודה, אבל אני עדיין מרגישה שזה רק מסביב לפעילויות ולמפגשים, ולא משהו שעצרתי לומר "אני לא יכולה כי אני רוצה לעבוד".
איזה קונפליקט. הרי זה בדיוק מה שרציתי - שתהיה לי עבודה שאוכל לעשות בזמן הפנוי שלי ושיהיה לי מספיק זמן לעשות דברים חשובים כאלה: לחיות.
אבל אולי זה הצד המופנם שלי, או אולי הצורך הזה פשוט להציב גבול. פשוט להגיד פעם אחת 'לא', רק כדי להגיד את זה.
אבל האם זה חשוב שאלמד להציב גבולות גם אם אני כן רוצה את המפגשים האלה באיזה שהוא אופן? האם חשוב להציב גבולות רק למען הצבת גבולות? אפילו אם יש בי צד שכן מעוניין?
אני מתחילה להבין שזה לא על "כן" או "לא" פשוטים. זה על למידה להקשיב לעצמי באמת - מתי אני באמת רוצה, ומתי אני מסכימה מתוך הרגל או פחד להחמיץ.
השאלה היא לא האם להציב גבולות, אלא איך להציב גבולות שמכבדים גם את הרצון שלי לקהילה וגם את הצורך שלי בזמן אישי.
אולי זה אומר לבחור במפגשים שבאמת חשובים לי. אולי זה אומר לקבוע יום אחד בשבוע שהוא שלי בלבד. אולי זה אומר ללמוד להגיד "לא היום" בלי להרגיש אשמה.
כי בסוף, הקהילה הכי טובה היא זו שמבינה שכל אחד מאיתנו צריך גם זמן להיות עם עצמו. וגבול בריא הוא לא דחייה - זה דאגה עצמית שמאפשרת לי להיות נוכחת באמת כשאני כן בוחרת להיות עם אחרים.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע