המפגש הראשון עם העיר הזו היה רגע של התגלות אישית - מהשנייה שיצאתי מתחנת האוטובוס, הרגשתי שהגעתי למקום שמבין אותי. בין העיצוב המדויק, האנשים היפים להפליא והאווירה האלקטרונית, חוויתי יומיים שהיו רק טעימה, אבל כבר אז ידעתי - עוד אחזור לכאן.
📍 טולום, מקסיקו | 30/11/2022
On a mission
ברור לחלוטין! הנה הטקסט מסודר מחדש כך שיזרום בצורה טבעית ונוחה לקריאה בבלוג, ללא שינויים בתוכן עצמו ורק עם ארגון מחדש של הפסקאות:
בוקר אחרון בבאקלאר, תודה לאל. נסענו לטולום.
האמת? התרגשתי להגיע לכאן. שמעתי כל כך הרבה על המקום המדהים הזה, אז יש לי ארגז של ציפיות. אני רוצה לחקור, להסתובב, לראות הכול—איפה מגניב, מה שווה, מה לא. באתי לטרוף. אנשים אחרים כאן בחופשה, אני נמצאת במשימה.
הלכנו לאכול—אחלה התחלה. אני עסוקה בעיסוקיי, עייפה מלשמוע אותם מדברים ספרדית שוב. ואז הגענו… לעוד מסעדה טבעונית. מה שגרם לי להישאר ולא לשבור את הכלים זה ה־"/צמחונית." אוקיי, אני אוכלת צמחוני בדרך כלל. נשימה עמוקה. התיישבנו. אכלתי פסטה פסטו, שזה מקסים. הם? אכלו דברים שבדרך כלל האוכל שלי אוכל.
נלך להריסות הארכיאולוגיות של בני המאיה. מגניב, שמעתי על זה. זה די רחוק, איך נלך? יש קולקטיבו עד לשם, או שאפשר לשכור אופניים ולהיות גמישים יותר.
נראה לי שלא רכבתי על אופניים מגיל 7 בערך. "ואת חושבת שאת זוכרת?" אחד מהם שאל. הביטוי אומר שזה כמו לרכב על אופניים, אז כנראה שאני זוכרת. השאלה היא אם אני רוצה. התשובה היא לא.
ירדנו מהקולקטיבו, קפץ עלינו בחור עם הסברים. הם תיירים חמודים, מקשיבים בעניין רב. ואני? ישראלית. חותרת למטרה. "כמה עולה?"
הוא מנפיץ מחיר של 550 פזו וזורק משהו כמו "Full access." הם נבהלים. אני מרגיעה אותם. "מה שאר האופציות? בלי הפול אקסס?" "אה… כניסה לאתר עולה 85 פזו," הוא מלמל.
התחלנו ללכת. "אז איפה נקנה כרטיס?" אחת מהן שואלת. "לא אצלו." אני מנסה להיות ברורה.
האתר יפהפה. באמת מקום מקסים. מזג האוויר מושלם—לא חם מדי, עם רוח מצננת לעיתים. הם נשארו לקרוא כל אות בהסברים. אני המשכתי הלאה.
מיציתי את האתר ויצאתי החוצה. חיכיתי להם קצת הרבה. ואז שמתי לב שאין לי סוללה. מנסה להתקשר, לשלוח הודעות—אין מענה.
"הנה, רצית להיות לבד, לא?" אמר קול בראש שלי. "כן," פתאום הבנתי. למה אני מחכה להם בכלל? כל היום אני מחכה להם. שיתארגנו בבוקר, שיסיימו לאכול, שיילכו להוציא כסף בבנק, שיסבירו לי על מה הם דיברו שעה בספרדית.
מה אני? ילדה קטנה שמחכה להורים שלה? קמתי והתחלתי ללכת. שלחתי הודעה בסגנון: "אתם לא עונים, אני ממשיכה. ניפגש יותר מאוחר במלון."
טיילתי על החוף עם החול הלבן, ראיתי את הדקלים העקומים, ואת האנשים הכי יפים בעולם. הלוואי ויכולתי לצלם.
החוף נגמר. הגעתי לכביש. התחלתי ללכת. לא יודעת לאן אני הולכת, לא בטוחה מה יש בסוף הכביש. מתוך אינסטינקט, אני רוצה לבדוק בגוגל איפה אני. לא ולא. פשוט תהיי.
נהנית מכל רגע. פתאום אני מבינה שהשמש עומדת לשקוע, ואין כאן תאורה, או מדרכה.
לפניי הלכה גברת. תהיתי אם גם היא אבודה כמוני, והאם היא רצתה ללכת לאיבוד כמוני. אחרי הליכה רבה היא עצרה מונית. שאלתי לאן היא צריכה—אולי נוכל לחלוק, כי אין לי מושג איך לחזור.
"למרכז." מעולה, גם אני.
הטענתי קצת את הטלפון במלון. עדיין אין מענה מהם.
המשכתי. הלכתי לראות את טולום בלילה. סיבוב במסעדות ובברים שפזורים על רחבי הגגות בעיר.
המשימה הושלמה בהצלחה.
📍 טולום, מקסיקו | 01/12/2022
טולום אהובתי
אח, טולום.
היא בדיוק כל מה שמספרים—ומעבר. פחדתי להתאהב בעיר הזו, ובצדק. אחרי ביקור בה, אני מיד מבינה שאני יכולה לחיות כאן באושר.
מהרגע שיצאתי לרחוב מתחנת האוטובוס, הכול הרגיש שונה. האנשים כאן יפים יותר—ברצינות. זה לא מפתיע, כי יש כאן אופנה מהממת, סופר מיוחדת לטולום, ולכולם כאן יש סטייל מטורף. החול כאן לבן יותר, האווירה מהפנטת יותר, הכול כאן יקר יותר—מהאוכל במסעדות, לקוקטיילים, עד למלונות ולבגדים.
ברוב המסעדות והברים נשמעת מוזיקת טכנו מצוינת, ואני כבר חשבתי שהרגאטון השתלט עליי. לא, רק הייתי צריכה להרגיש את הביט הנכון ולהיזכר כמה הטכנו ממלא אותי. מוזיקה אלקטרונית נשמעת בתדר אחר במוח. יש אנשים שמתייחסים לזה כ*"בום"*, כשאחרים שומעים בזה הארה.
אחת הסיבות שרציתי להגיע למקסיקו היא פסטיבל הזאמנה בטולום—פסטיבל טכנו מאוד מפורסם, שמורכב ממספר מסיבות, החל מסוף דצמבר ועד אמצע ינואר. מגיעים אליו אלפי אנשים מכל העולם, וזה שיא העונה בטולום.
סגרתי מראש מלון לשבוע הזה, שבו אחגוג גם את מסיבת הפרידה ממקסיקו.
הגעתי לכאן במשימה לחקור, כדי שיהיה לי מושג מה קורה בעיר, לפני שאני מגיעה בדצמבר עם כל שאר העולם. המחקר עזר לי לשנות את המיקום של המלון שבחרתי מראש, לשריין קטנוע לסוף דצמבר אחרי השוואת מחירים, ובעיקר—להתרגש עוד יותר.
המשכנו את היום בחוף אקומל, המפורסם בשנורקלים עם צבי ים. אחרי שעברנו מסע מפרך של אנשי מכירות לכל אורך הכניסה הראשית, נכנסנו למתחם יפהפה, שבו אפשר ליהנות מהחוף ולקחת סיור בסירה.
לקחנו שנורקלים, משקפות, חגורות הצלה, ויצאנו לדרך "לחפש" צבי ים. אני כותבת במרכאות, כי אין באמת צורך לחפש אותם—הרי הם צבי-ים-מחמד, הם גרים שם, ממש קרוב לחוף, ולא הולכים לשום מקום. יש להם תוויות על הרגליים (?) או סנפירים? בקיצור, הם מסומנים, וכנראה חיים בסוג של שטח מוגדר.
הראות הייתה גרועה, המים היו עכורים, ועדיין ראינו כמה צבי ים—חלק קטנטנים, וחלק ממש גדולים.
חזרתי לפלאיה לבד. סוף סוף אזרתי אומץ להגיד לאנשים שאני נמצאת איתם שאני לא מרגישה בנוח. הם רצו להישאר בחוף, ואני מעדיפה להיות לבד מאשר להרגיש לבד. זה שונה לחלוטין.
הרגשתי משוחררת. אני חוזרת הביתה. חושבת על משפט ששמעתי פעם—שאנחנו זוכרים אנשים בעיקר בגלל איך שהם גרמו לנו להרגיש.
חושבת על איך הם גרמו לי להרגיש, ומקווה שלא אזכור את הימים האלו לרעה. מנסה לדמיין איך אני גרמתי להם להרגיש, ומקווה שלא עשיתי נזק לזיכרונות שלהם.
הביקור הקצר בטולום נגע בי בדרך שלא ציפיתי. מעבר ליופי הויזואלי - החול הלבן, הבגדים המעוצבים והמסעדות האסתטיות - הרגשתי שמצאתי מקום שמדבר את השפה הרגשית שלי. המוזיקה הטכנו במסעדות הזכירה לי את התדר הפנימי שלי, והצורך להתנתק מהקבוצה לימד אותי שיעור חשוב: לפעמים עדיף להיות לבד מאשר להרגיש לבד.
עוד סיפורים ממקסיקו:
🏝️ מתכננים את המסע שלכם לטולום?
היומן הזה דיבר על איך טולום הרגישה עבורי - האנשים היפים, מוזיקת הטכנו שהזכירה לי את עצמי, והצורך להתנתק מהקבוצה כדי למצוא את הקצב שלי.
אבל אם אתם באמת מתכננים לבקר בטולום ורוצים את הצד המעשי - איפה לישון (חוף או דאון טאון?), איך להגיע לעתיקות, איפה למצוא את הביץ’ קלאבים הטובים - כתבתי מדריכים מקיפים:
איפה לישון בטולום - המדריך המלא
החלטה בין החוף היוקרתי לעיירה האותנטית - עם המלצות מדויקות
מדריך החוויות המלא של טולום
עתיקות, סנוטות, סיאן קאאן ועוד - כל מה שצריך לדעת
היומן נותן את הנשמה של טולום.
המדריכים נותנים את המפה לחוות את זה בעצמכם.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.