סיור רגלי בעיר העתיקה של הוי אן
כשהחום גורם לי לחשוב על דברים עמוקים יותר
🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍הוי אן, וייטנאם
אחרי כמה ימים של עבודה בהוי אן, בהם הכרתי בעיקר את העיר העתיקה בלילה, החלטתי שהגיע הזמן לפעילויות שרציתי לעשות. הפעם אני לא דוחה את זה לרגע האחרון.
כרגיל, בהגעה לעיר חדשה, הפעילות הראשונה שאני עושה זה סיור רגלי מודרך. הפעם הזמנתי את הסיור בבוקר לאותו היום בצהריים. נזכרתי שבכל פעם שהגעתי לעיר העתיקה אחרי השקיעה היא הייתה מוצפת באנשים, אז אולי כדאי לסבול את החום ולהגיע בשעות בשמש.
בבוקר עבדתי מבית קפה מדהים שמצאתי ברחוב שלי, ליידי בודהה, וכבר בדרך לשם הבנתי שכנראה זו הייתה טעות. התחזית מראה שהיום יהיו 36 מעלות, והרגשתי את זה בעצמות אחרי חמש דקות הליכה.
אולי אבטל? מביטה בתחזית לימים הקרובים, והכל מראה על 30+. אולי כן כדאי לחכות לשעות הערב? לא, לא, זה מטורף, אי אפשר לזוז בשעות הערב בעיר העתיקה, אסבול את החום ואתלונן על זה. עשיתי את הבחירה שלי.
הגעתי לשם אחרי שאכלתי צהריים במקום חדש. הופתעתי לגלות שיש המון מסעדות מקומיות במחירים מקומיים ממש על גדות הנהר, וכששוטטתי סימנתי לי במפה כוכבים של מקומות מעניינים לחזור אליהם.
עזבתי את המסעדה הממוזגת ויצאתי לעבר נקודת המפגש של הסיור במרחק תשע דקות הליכה. הרחובות היו יחסית ריקים מאדם, האוויר הרגיש כאילו מישהו שכח לכבות את התנור, כל מי שכן נמצא ברחוב נראה סובל במיוחד. כן, גם אני.
הגעתי לנקודת המפגש, שם היו כבר זוג ועוד בחור אמריקאי, ומדריכה מקומית. בדקות הבאות הגיעו עוד שני זוגות מדרום אמריקה, וגרמו לי להרהר במחשבה הזו שתמיד חוזרת - על כך שהרבה ישראלים נראים כמו דרום אמריקאים. בדרך כלל כשאני חושבת שאני מזהה ישראלים ברחוב, מבלי לשמוע אותם כמובן, אני מגלה שהם בעצם מדרום אמריקה.
ואז הגיע בחור צעיר נוסף. כשהמדריכה שאלה לשמו, הוא ענה "ליאור". כן, זה שם ישראלי, אבל כשהמדריכה שאלה אותו מאיפה הוא, הוא ענה שהוא גר בבנגקוק כבר כמה שנים.
הוא גרם לי לתהות האם הוא מעדיף שלא לחשוף את מוצאו בגלל המצב הנפיץ כרגע (ותמיד) בעולם, או שהוא פשוט רואה את בנגקוק כבית, וזהו.
כשהוא שמע שאני מישראל הוא התחיל שיחה בעברית, ואמר שהגיע לכאן רק לפני שעתיים.
"אני גר בבנגקוק, והגעתי לכאן רק לחופשה קצרה, ואני חוזר לשם," אמר כשהוא משפיל מבט בחוסר ביטחון, וגרם לי לתהות על קנקנו עוד יותר. "איך אתה לא מאושר מהחיים? איך אתה לא אומר את זה בגאווה?" חשבתי לעצמי, ושמרתי את התהיות שלי לעצמי.
סיפרתי לו את הסיפור הקצר שלי לפני שהמדריכה התחילה את הסיור, ואז כבר לא היה לנו הרבה זמן לדבר, בעיקר כי אחרי התחנה הראשונה של הסיור, הוא אמר לי בעברית: "לא נראה לי הסיור הזה, באתי ללכת לא באתי לשמוע חפירות, אני חותך מפה," וחשבתי שאולי הוא לא לגמרי יודע מה זה סיור מודרך.
אם אודה באמת, גם אני לא נהנתי כל כך בסיור הזה, לא רק בגלל החום הכבד שהיה בלתי נסבל, אלא גם בגלל המדריכה. אם לומר את האמת, לא הייתה מאוד מוצלחת, וזה בעצם מה שקובע את טיב הסיור.
נכון שהיא סיפרה לנו פרטים מעניינים ואנקדוטות שאולי יכולתי לשאול את צ'אט GPT, אבל מה שהכי הפריע לי זה שבקושי הבנתי אותה. אולי הבעיה הייתה בי.
דאגתי להסתכל על הפרצופים של שאר חברי הקבוצה כדי לנחש האם אני המבולבלת היחידה, וגיליתי שלא, לא הייתי היחידה. כשהיא שאלה שאלות אף אחד לא ענה, רק הבחור האמריקאי לפעמים, אבל ידעתי שהיא שאלה שאלה רק כשהיא חיכתה לתשובה, ולא הבנתי בכלל מה היא שאלה רוב הזמן.
אני בדרך כלל מבינה, ומאז שאני רואה את עצמי כגשר, אני מבינה עוד יותר, לכן מאוד הפריע לי שלא הבנתי אותה. מה שהיא חזרה וציינה היה החום הכבד וכמה שהיא תנסה לעשות הכל מהר וקל כדי "לשחרר" אותנו מהר. לא התחברתי לזה.
ואולי גם לא התחברתי ממש אליה, למרות שניסיתי לשוחח איתה ולשאול שאלות בזמן שעברנו מתחנה לתחנה. בשיחות האלה הבנתי אותה יותר, אבל בזמן שדיברה לקבוצה, למרות שהייתי קרובה אליה מאוד, פשוט לא הבנתי.
בזמן שראיתי מדריכים אחרים מצויידים במגבר קטן של מדריכי טיולים, דגל גבוה או אמצעי זיהוי, במיוחד באזור כזה מתויר והומה אדם, המדריכה שלנו אולי שכחה את הציוד בבית. ואולי זה פשוט החום הכבד שהיווה מסך הפרדה בינינו, אבל החוויה לא הייתה נעימה במיוחד.
למרות הכל, **העיר העתיקה עצמה הייתה מרהיבה.** התחלנו ברכישת כרטיס כניסה לחמשת האטרקציות המרכזיות בעיר העתיקה של הוי אן בעלות של 120K דונג, שזה בערך 20 ש"ח. אזור העיר העתיקה של הוי אן מוגדר כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו מאז 1999.
הסיבה שהעיר קיבלה את התואר הזה היא שהיא עיר נמל היסטורית ששימרה מבנים אותנטיים בהשפעת יפן, סין ואירופה. במשך מאות שנים זו הייתה תחנת עצירה מרכזית עבור סוחרים מכל העולם.
התחלנו את הסיור בפסל האונייה היפנית, שהיא מחווה מיפן מהתקופה שחיו כאן הרבה יפנים, והוקרה לכך שהוי אן הייתה פעם מרכז סחר מרכזי ביותר. הגיעו אליה אנשים מכל העולם כדי לסחור במשי, קרמיקה, תבלינים ועור, עד שהנהר התמלא בסחף ובוץ ומנע מספינות גדולות להגיע לנמל.
עברנו את הגשר היפני ונכנסנו למקדש, שם המדריכה סיפרה לנו איך הוייטנאמים נוהגים להתפלל, ואת ההבדל בין פגודה למקדש. פגודה היא מבנה דתי בודהיסטי בו גרים נזירים ומתקיים פולחן יומיומי, בעוד מקדש הוא מבנה מסורתי להנצחת אבות או דמויות היסטוריות, ואין בו נזירים.
המשכנו ברחוב המנורות שהיה הראשון בהוי אן שתלה מנורות בכל הרחוב, ועכשיו שנים אחר כך, העיר כולה מלאה במנורות שהפכו לסמל של הוי אן. תוך כדי הליכה זיהינו את ההבדלים בין מנורות וייטנאמיות (בצורת שום), סיניות (עגולות), ויפניות (מאורכות).
המדריכה הסבירה איך הוי אן הפכה להיות מה שהיא היום - כשבעבר העיר צברה עושר רב מהסחר הבינלאומי, נשארו כאן משאבים איכותיים כמו משי, עור ותבלינים.
כשהתחילה התיירות המודרנית, המקומיים החליטו למקסם את הפוטנציאל של המשאבים הקיימים ויצרו סדנאות למכירה מהירה לתיירים - תפירה מהירה של בגדים מותאמים אישית, יצירת מנורות, עבודות עור, בישול, קדרות ועוד.
הסיור היה ארוך ומייגע, ולרגע חשבתי לנטוש בעצמי, אבל אז אמרתי לעצמי "זה עוד מעט נגמר", וכל המחשבות שלי נעצרו לרגע. אולי זה החום, אולי המתח, אולי סתם הרגש שמשהו לא זורם כמו שצריך.
בסוף הסיור המדריכה שלחה לנו קובץ עם המלצות למסעדות, ברים ופעילויות מקומיות, ובאופן די מפתיע, התלהבתי דווקא מהמראה של הקובץ ומההגשה שלו כקובץ דיגיטלי. אני בדיוק עובדת על קובץ כזה בעצמי, וזה נתן לי דגשים חשובים שהייתי צריכה כדי להיות שלמה עם היצירה שלי.
אז עבורי, זה תרם לי יותר מכל הסיור עצמו. מצחיק איך הדברים שאנחנו צריכים מגיעים אלינו דרך המקומות שאנחנו הכי פחות מצפים להם. ומזל שהחלטתי להישאר עד הסוף.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע