במרחק נגיעה מכריש לוויתן: הרגע שבו הבנתי כמה התרחקתי
לפעמים צריך מפגש מקרי כדי להבין שהמרחק הגדול ביותר הוא לא זה שנמדד בקילומטרים
📍מואלבול \ אוסלוב, הפיליפינים
ראיתי הרבה ביקורות על האטרקציה הזו - להגיע לסיור מיוחד שיוצא ב-3 בלילה כדי לראות כריש לוויתן. הנה החוויה האישית שלי.
בדוכן המכירות, אותו מוכר מקצועי שרכשתי ממנו את הסיור לקניונינג יום קודם, אמר לי בביטחון גמור: "רואים אותם במאה אחוז!"
למודת ניסיון מהמושג הזה במקסיקו, שם הגעתי לחוף אקומל "הידוע בצבי הים הרבים שחיים שם", ידעתי למה לצפות. כשאומרים שרואים את בעלי החיים במאה אחוז, זה אומר שהם למעשה חיות בית. הם גרים שם. הם לא הולכים לשום מקום.
שילמתי 1800 פזו (בערך 100₪). לא מאמינה שאפילו על זה חשבתי פעמיים. שמתי שעון מעורר ל-2 בלילה.
התכנון היה מעולה, כי כשחזרתי מסיור הקניונינג הייתי גמורה מעייפות. גם כי לא שתיתי אף קפה ראוי אחד באותו היום, וגם כי זה מסלול פיזי לא פשוט בכלל. הבנתי את זה למחרת כשהשרירים שלי היו תפוסים כל היום.
הלכתי לישון מוקדם, והפעם וידאתי עם המוכר ועם הנהג שהוריד אותי שמישהו אוסף אותי ב-3 בדיוק. ואכן בשעה 3:00 קיבלתי הודעה שהוא בחוץ. Lesson learnt.
אספנו אנשים במשך 40 דקות ויצאנו לנסיעה של שעתיים. מה שהתחיל כשיחה קולחת בה אנשים סיפרו על המסלול שעשו בפיליפינים – רובם מטיילים במזרח אסיה כבר תקופה, כל אחד בשלב אחר בחיים – הפך מעניין במיוחד כשאחת מהן בלטה מעל כולם.
בחורה בריטית בת 19 סיפרה שכשההורים שלה נפרדו, היא עברה לגור עם אמא באבו דאבי, ואחר כך הן עברו לאיטליה. אני רק דמיינתי איך זה לחיות ככה מגיל צעיר. היא הוסיפה שמאוד רצתה לטייל לבד אבל לא ידעה לאן להגיע ואיך, אז פנתה לסוכנות והגיעה לכאן בטיול מאורגן של צעירים שנמשך 50 יום(!). נע מלאוס, תאילנד, קמבודיה, וייטנאם ופיליפינים.
היא סיפרה שכבר מיצתה את הקבוצה כי להיות דבוקים לאנשים במשך 50 יום זה הרבה, גם אם זה החבר הכי טוב שלך. ואז תפסתי את האוזן שלי משפט מעניין: "יש לנו גם בחור בן 28 שמתבאס מזה שכולם צעירים בגילי."
זה גרם לי לחשוב על הדרך שבה אנשים בוחרים לגלות את העולם. חשבתי שטיולים מאורגנים זו בחירה נכונה למבוגרים שיכולים להרשות לעצמם מדריך פרטי בכל מקום, וחופשה בסגנון "תקחו אותי ותביאו אותי" מבלי לשבור את הראש על תכנון וביצוע בעצמם. אבל מסתבר שגם קהל צעיר בוחר בזה. מעניין למה.
אבל הסיבה האמיתית שהבחורה הזו לא יצאה לי מהראש היא שאחרי כמה דקות מישהו שאל אותה מה היא כבר עשתה כאן באי, והיא השיבה: "איפה אנחנו?"
הייתה שתיקה מביכה כי לא בדיוק הבנו למה היא מתכוונת. אז היא שאלה שוב: "איזה אי זה? איפה אנחנו עכשיו?" והבנתי כמה היא מבולבלת מכמות המקומות האדירה שראתה בזמן כה קצר.
הרגשתי צביטה בלב. כמה חבל שהיא מבקרת במקומות המדהימים ביותר בעולם, ולא זוכרת את זה בכלל.
הנה, נולד לו עוד פחד.
השיחה הקולחת נרגעה מהר וכולם נרדמו כי עדיין לילה. אפילו הנהיגה ההיסטרית של הנהג המקצועי – זה שנוהג כאן כל יום, באותה שעה, ומכיר את פיתולי הכביש בעיניים עצומות (או לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי כדי להצדיק את המהירות המופרזת שלו) – לא הפריעה להם להירדם. אבל ישבתי במושב הקדמי, אז לא יכולתי שלא לשמור על דופק גבוה בנהיגה מרובת אדרנלין כזו.
השמש מתעוררת. הגענו.
מסביב כבר נמצאים המון ואנים אחרים, קולות של עיר חיה ובועטת, כאילו אמצע היום וכולם כבר ערים ממזמן. מצאנו עיר שלמה שהוקמה כחלק מהאטרקציה המרכזית - כרישי הלוויתן.
בירידה לאזור החוף יש מגוון דוכנים, כולם מציעים את "העסקה הטובה ביותר" - תכשיטים, אוכל, חנויות נוחות, מיצים נסחטים במקום. היה מאוד מפתיע לראות כמות כזו של אנשים בשעה כה מוקדמת.
התיישבנו להקשיב לתדריך הבטיחות. נאמר שחייבים לעלות לסירות עם ווסט הצלה, לשטוף את עצמנו ממקדמי הגנה כי הכימיקלים שלהם מזיקים לבעלי החיים, ואסור בשום פנים לגעת בכרישי הלוויתן - הוראה שחזרה על עצמה מספר פעמים.
לגעת בהם? איך בכלל מצליחים להתקרב אליהם כל כך? מחשבות עלו בראשי. לא באמת ידעתי מה מחכה לי.
הקבוצה שלנו קיבלה מספר, ועל המסך המספרים התחלפו ממש כמו בתור לקופת חולים. מערכת אוטומטית קראה מספרים והקבוצות התקדמו לעבר הסירות בחוף.
חיכינו בערך שעה עד שהגיע התור שלנו. עכשיו זה כבר ברור למה הקימו פה עיר קניות.
הגיעה השעה. קיבלנו חליפות הצלה והגענו לקו החוף.
"את לבד נכון?" פונה אליי המדריך. "כן, למה?" עניתי מבולבלת. "בואי תעברי לקבוצה הזאת, אפשר בכל סירה רק 12 אנשים, ואתם 13."
רטנתי לרגע. הרי יש כאן עוד אנשים שהגיעו לבד, אבל הם כבר התחברו בניהם אז הם כבר לא לבד בעצם. ואולי זה היה מקרי לחלוטין ואני ממציאה לעצמי סרט בראש (סביר להניח). ובכלל, מה אכפת לי באיזו קבוצה להיות? כולם יראו את הכריש לוויתן עוד רגע.
אולי זה כי בדיוק רציתי לדבר עם הבנות בקבוצה אבל חיכיתי עם זה "לרגע המתאים". ועכשיו הבנתי שפספסתי אותו, כמו הרבה דברים שאני מפספסת בחיים כי אני לא זריזה מספיק, ואנשים שאני מפספסת כי אני לא חברותית מספיק.
שחררי את זה, בואי נראה את הקבוצה החדשה שלי.
יש הרבה אנשים מסביב אז לא ידעתי מי בדיוק איתי בקבוצה. רק ראיתי את המדריך שהעבירו אותי אליו, במשהו שהיה נשמע כמו "היא שלך עכשיו, אל תשכח אותה".
מבין כל הפרצופים, אחד מהם היה מוכר.
זיהיתי אותו מיד והסתכלנו אחד על השנייה, אבל הוא לא נראה כאילו זיהה אותי. ציינתי בעבר שזה אחד הכישורים שלי כאינטרוברטית - אני יכולה לזהות מישהו ולא להביע שום דבר שמסמל שזיהיתי אותו כי אני קודם רוצה לחשב את הסיטואציה, ולבחון האם אני רוצה את האינטראקציה הזו או לא. זה אולי נשמע נורא, אבל זו אני.
אנחנו באותה סירה, מאוד מילולי ומאוד מטאפורי.
יצאנו לאוקיינוס. זה מרחק קצר מאוד מהחוף, אפשר ממש לראות את כל הסירות מהחוף. זה הפתיע אותי מאוד כי חשבתי שמגיעים ללב האוקיינוס כדי לראות את היצורים המדהימים האלו. אבל הם ממש כאן, קרובים לבית, חיות מחמד.
הסירות עובדות כמו פס ייצור - מגיעות לחוף, מעמיסות תיירים, מסתדרות בשורה. בסירה אחרת נמצא בחור שמאכיל את כריש הלוויתן והוא נע בקו מקביל לשורת הסירות. ירדנו למים עם חליפות ההצלה, וכריש הלוויתן פשוט שחה הלוך חזור מולנו כמו דוגמנית צמרת, תוך כדי שהוא מציג בפנינו את הלוע העצום שלו.
עכשיו הבנתי למה אומרים לא לגעת בהם - כי הוא ממש כאן! במרחק נגיעה ממני!
בכל פעם שהוא עבר בחנתי חלק אחר בו. בהתחלה זה היה הלוע שאי אפשר לפספס, העיניים, הזימים, הצלקות שיש לו על סנפיר אחד ועל הזנב. תהיתי איך נראו החיים שלו. איך חיה כזו עוצמתית מוצאת את עצמה כחיית מחמד לבידור תיירים?
הנקודות על הגוף שלו (אני רוצה להגיד עור, אבל לדגים יש משהו אחר ולא עור, נכון?) מדמות נמר, ונותנות הרגשה של כוח ועוצמה. מתחתיו שוחה דג קטן יותר, מאלו שאוכלים את השאריות של הדגים הגדולים. הבטתי רגע אחורנית וראיתי מגוון דגים בכל מיני צבעים, ואפילו הרגשתי צריבות קלות של מדוזות. לפתע, מרחוק, ראיתי צב ים שוחה בהנאה והתרגשתי לספר לחבר'ה כשנחזור. תהיתי מי עוד ראה אותו.
למרות שמעולם לא ראיתי דג כל כך גדול, וזו באמת חוויה מיוחדת, הרגשתי שזה יותר מדי תיירותי. בתוך המים, אומרים לנו להישאר באזור יחסית קטן, ויוצא שממש "כולם על כולם". כל רגע מישהו אחר מסתיר, כל רגע מקבלים בטעות מרפק או בעיטה. המסכות שקיבלנו היו אלו שנמצאות בסירה, אלו שהחבורה לפנינו השתמשה בהן, ואלו שלפניהם ולפניהם. מי יודע אם הן אי פעם נוקו. זה לא היה ממש נעים.
שוהים במים במשך חצי שעה, כדי שכולם יספיקו לצלם את התמונה הטובה ביותר עם הגו פרו שלהם, ואני מיציתי די מהר.
בדרך חזרה, כבר לא התאפקתי.
"מגניב ממש, לא?" שאלתי בעברית.
"מה את אומרת! ובאתי לשאול אותך משהו באנגלית, נשבע לך!" ענה הבחור הישראלי.
"מה אתה גנוב? ראיתי אותך אתמול במפלי הקווסאן, דיברנו קצת!" אמרתי בפליאה.
"אההה! זאת את!" נפל לו האסימון. לא ברור למה, הרי אני עם אותה צמה ארוכה ובדיוק אותו וסט הצלה כתום - מדי פעילויות ימיות רשמי של פיליפינים.
דיברנו על המסלול. הוא סיפר שהוא בן 27, מ"פ שבדיוק השתחרר וזה הטיול אחרי צבא שלו. סיפרתי על עצמי ומיד הוא שאל: "תגידי, כמה עלה לך הסיור הזה?"
צחקתי, כי התגעגעתי לשיח הישראלי. התגעגעתי לתכל'ס.
הוא קצת התבאס כשהבין ששילמתי פחות, כי אם יש משהו שאנחנו שונאים זה לצאת פראיירים. לאחרונה מצאתי שקיבלתי את המחיר הטוב ביותר בכל שיחה כזו שמישהו שואל אותי כמה שילמתי. אני תוהה האם השוואת המחירים שמוטמעת בי מילדות משרתת אותי נאמנה במסעות שלי בעולם.
והנה זה הגיע - עוד הזדמנות להציג את עצמי מחדש. אני מתחילה לאהוב את זה ממש, כי זה מתעדכן בתדירות גבוהה ובכל פעם אני מדייקת את הניסוח ואת איך שאני רואה את עצמי.
אני נוודת דיגיטלית, יש לי בלוג של סיפורים ואני נודדת בעולם. תוך כדי אני מציינת את רשימת המקומות שהייתי בהם כמו רשימת מכולת. אני שונאת את זה. זה מרגיש לי כמו לגמד את המדינה לכדי שבריר שניה שהולך לאיבוד ונשכח בן רגע. איך אפשר לעשות את זה למדינה שהשפיעה עליי כל כך הרבה? איך אפשר להקריא רשימה כאילו קיפצתי מחנות לחנות בקניון? אני חייבת למצוא דרך לתת לכל מדינה את המקום הראוי לה, מבלי לבזבז למי שמקשיב לי את כל היום.
הוא סיפר שהוא ממשיך היום לסיקיהור, אי אחר ששמעתי עליו רבות, ויאלץ לחכות לביקור הבא שלי בפיליפינים.
"אפשר את המספר שלך?" הוא שאל. אני רק חשבתי על זה שכנראה לא נתראה שוב לעולם.
"בטח," עניתי, והוא התחיל להקליד בפלאפון "05" שזו הקידומת של כל מספרי הטלפון בישראל.
"אה... יש לי מספר אוסטרלי..." אמרתי במבוכה, והרגשתי כמה מתנשא זה נשמע.
המבט שלו והדרך שבה הוא אמר "מה את אומרת!" פשוט שפכו אותי מצחוק. פרצתי בצחוק, בדיוק כמו זה שיוצא ממני עכשיו כשאני כותבת את המילים האלו וחוזרת לסיטואציה, כי פתאום הבנתי כמה התרחקתי, כמה אני שונה. אולי הגענו מאותו המקום, אבל אנחנו במקומות כל כך שונים בחיים, למרות ששנינו כאן ברגע הזה.
נפרדנו והמשכנו כל אחד לדרכו. תהיתי אם אי פעם ניפגש שוב, ובאיזה מקום בעולם.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן