"מה מצחיק אותך?!"
כשהיקום מתעקש להפוך את העולם בשבילי
📍דה נאנג, וייטנאם
הטיסה שלי מהאנוי לדה נאנג ממריאה ב-5:25 בבוקר.
רטנתי קצת ונזפתי במאיה של העבר, שתכננה לי לילה לבן כשהזמינה את הכרטיס הזה. איזה רעיון מבריק היה זה להזמין טיסה בשעה כזו?
השעון המעורר צלצל ב-1:30. קמתי להתארגן, לארוז, ויצאתי למונית גראב שהזמנתי מראש באפליקציה. הפעם, לקחתי נשימה עמוקה לפני שהורדתי את המזוודות חמש קומות ברגל, וזה היה הרבה יותר קל מההגעה לכאן. מסתבר שכשאני לא נכנסת ללחץ, גם המזוודות פתאום מרגישות קלות יותר.
הגעתי לשדה התעופה, כורטסתי והמשכתי לבידוק. הכל זרם חלק, ובזריזות כבר עליתי למטוס אחרי נשנוש קל. החלטתי לוותר על הקפה כי חשבתי שאוכל לישון בטיסה. טעות טיפוסית שלי.
טיסה של שעה וחצי הייתה מעט מאתגרת. נרדמתי לפרקים, ובעיקר הייתי פשוט מאוד עייפה. אבל הנוף של השמש הזורחת מהחלון היה פשוט חוויה אלוהית. דמיינתי איך הוא (אלוהים) רואה את זה מכאן כל בוקר.
כבר ביציאה מהשדה, דה נאנג הרגישה אחרת. החום של הבוקר היה מלטף ולא מעיק, נהגי המונית מחוץ לטרמינל חיכו שאתקרב ושאלו בנימוס "Taxi, ma'am?" שאר האזור היה שקט ונעים, והרגשתי חוויה מאוד שונה משדות תעופה אחרים באסיה.
הזמנתי את הגראב שלי, והוא הגיע תוך מספר דקות. הרכב שלו היה משוכלל במיוחד עם מצלמות בכל הצדדים, מכל הכיוונים, מנתחות את כל האפשרויות בדרך. הוא נסע לאט ובזהירות וגרם לי לתהות אם הוא מורה לנהיגה שמחלטר בתור נהג מונית.
הוא ביקש לפתע מהמערכת הדיגיטלית שלו ברכב להשמיע את השיר 'Lemon Tree' שגרר אחריו שירי אבבא מקסימים. זה הוסיף לאווירה המיוחדת של העיר. הרגשתי שדה נאנג מחבקת אותי, שמחה שהגעתי אליה.
הגעתי ל-Airbnb שהזמנתי. הפעם ידעתי שזה מלון שיש לו קבלה 24/7, אז הרגשתי רגועה יותר, למרות שעדיין מוקדם בבוקר ושעת הצ'ק-אין רק ב-2 בצהריים. קיוויתי כל כך שיתנו לי את החדר כי אין דבר שאני רוצה יותר מלישון.
כשהגעתי, קיבלו את פניי שתי נשים אדיבות, שבדיוק ניקו את המקום. הן הזמינו אותי לשבת ועשו כמה טלפונים כשהבינו מי אני, ולבסוף אחת מהן אמרה שהיא תיקח אותי לחדר עכשיו, ושכשהנציגה תגיע היא תעשה לי צ'ק-אין מסודר. כל כך שמחתי!
לקחנו את המזוודות, הפעם במעלית נוצצת ומקושטת בזהב. הרגשתי כמו נסיכה אמיתית. האישה הנחמדה פתחה את הדלת וחשפה בפניי דירה מקסימה עם כל מה שיכולתי לבקש: מרחב מרווח, מקלחת אמיתית (!) ונקייה, מיטה גדולה, מטבח מאובזר, ואפילו מיקרו! מצרך נדיר בדירות להשכרה.
נשמתי לרווחה. איזה כיף. ככה צריכה להרגיש הגעה לעיר חדשה - כמה נוח, כמה נעים.
יצא שנרדמתי ב-8 בבוקר והתעוררתי רק ב-4 אחה"צ. הייתי כל כך עייפה, כל כך חלשה, כי לא באמת אכלתי כבר המון שעות. ואמנם טסתי רק שעה וחצי באותו אזור זמן, אבל הלילה הלבן שיבש אותי.
כשהתעוררתי, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה לצאת לאכול ארוחת בוקר, למצוא קפה טוב, ולהחליט מה לעשות להבא. זוהי הגרסה המבוגרת שלי ל"התארגנות למסיבה".
יצאתי מהמלון וראיתי שיש ברחוב שלי בתי קפה ומסעדות, ומסביב המון פרצופים זרים, כלומר - תיירים. זה בדיוק מה שאני צריכה! מקומות לאכול בהם במרחק הליכה, ולהרגיש בטוחה שאני בסביבה של תיירים.
הבנתי שאני מעדיפה להיות במיקום מרכזי ושיראו אותי בתור ארנק מהלך, מאשר לגור באזור מרוחק ולהרגיש חייזר. בהאנוי הרגשתי כמו "האישה הלבנה המוזרה", וכנראה זה השפיע מאוד על החוויה שלי בעיר.
נכנסתי למסעדה הראשונה שראיתי, הזמנתי כריך חביתה וקפה קר, וזה היה בדיוק מעולה. המשכתי לשוטט, ומצאתי שהרחוב המקביל הוא הרחוב המרכזי בעיר - מלא במסעדות ובתי קפה מגניבים, מלא אנשים, מוזיקה, אווירה שמחה. נדהמתי לגלות שאני ממש במרכז העניינים.
ככה המשכתי לשוטט ברחובות כדי להכיר את העיר. ראיתי רחוב שנראה מעניין והמשכתי אליו, פניתי ימינה, שמאלה, הולכת והולכת, עד שהחלטתי שאני רוצה לשבת איפשהו, ולא הצלחתי להחליט איפה. סיפור חיי.
בדרך כלל יש לי רשימה של 2-3 דברים שאני מחפשת במקום, וזה תלוי בסיטואציה. למשל: מזגן, אווירה צעירה, מוזיקה נעימה. מצאתי את עצמי הולכת והולכת, לא מצליחה להחליט.
שוב אני במבוך העכברים? איפה הגבינה שלי?
מרגישה שאני הולכת ומתרחקת מהאזור המרכזי, אבל משהו מושך אותי לבדוק "מה יש שם". אני מכירה את התחושה הזאת טוב, אני סומכת עליה בעיניים עצומות.
הלכתי כל כך הרבה, ומצאתי מקום עם מוזיקה חיה נעימה. אין אווירה מעניינת, אין מזגן, אבל החלטתי פשוט לשבת שם כדי לשתות משהו, לנוח, (לגלול בסאבסטאק) ולהמשיך לשוטט.
התיישבתי והזמנתי סודה פסיפלורה. לקחתי שלוק אחד מהמשקה, ועבר מולי בחור. לא שמתי לב שצחקתי עד שהוא עצר לידי ושאל בפתאומיות "מה מצחיק אותך?!"
אחרי המשפט השני שהוא אמר, הזמנתי אותו להצטרף אליי, ומיד הבנתי - מצאתי את הגבינה שלי.
הבחור עבר ברחוב, אוכל גלידה בהנאה, ופתאום חצי צונח עליי "מה מצחיק אותך?!" מה שגרם לי לצחוק עוד יותר. האמת, אני בכלל לא זוכרת מה זה היה.
"צ'אט GPT?" הוא שאל בנחרצות, בטוח בעצמו.
"לא, סאבסטאק, האמת! מכיר? זו פלטפורמה לכותבים, אני כותבת," אמרתי תוך כדי צחוק.
"גם אני כותב!" הוא אמר והפתיע אותי.
"רוצה לשבת?" שאלתי, ותהיתי איך הבחור הכי חתיך בעיר פשוט הגיע אליי בהזמנה.
השיחה שלנו הייתה מרתקת. הוא מאוסטרליה, כך שמיד התחברנו. הוא מדבר כל היום עם צ'אט GPT, אז מיד ראיתי את עצמי בו. הוא סיפר שהגיע לכאן היום, כמוני, ולפני הטיסה הוא הבין שאין לו ויזה (מזכיר לי מישהי...), אז הוא שילם (הרבה) יותר כדי לקבל ויזה במקום. הוא תכנן לחזור למלון, ולא יודע למה הוא עצר לידי ושאל מה מצחיק אותי.
מהר מאוד הגענו לשיחות על היקום, על כוח המשיכה, על זה שנפגשנו מסיבה מסוימת.
המשכנו את הערב ביחד ועברנו מבר לבר, מכירים את העיר ואחד את השנייה. השלמנו אחד לשניה את המשפטים. כשהתחלתי לומר משהו והוא אמר "אני יודע", הרגשתי שהוא באמת יודע. וגם ההפך - שמעתי את עצמי במילים שלו, הרגשתי שעברנו את אותם חיים, בגרסאות אחרות.
אנחנו מתעניינים באותם דברים, ואולי אפילו נשמעים קצת אותו הדבר. זה היה מוזר. ומדהים. לא חשבתי שיש עוד אנשים כמוני. כנראה שרוב הגברים שפגשתי היו שונים ממני כל כך, עד שחשבתי שזה עולם כאלה, והנה אני מגלה שזה לא מדויק.
הוא היה כל מה שהייתי צריכה באותו רגע, והכל הסתדר במדויק כדי שניפגש. נסתרות דרכי היקום, אבל כשהוא רוצה משהו, הוא הופך את העולם כדי לגרום לזה לקרות.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע