כשפחות זה באמת יותר

מסע חוצה גבולות 🌏 מה שמזוודה אחת לימדה אותי על החיים

Jul 16, 2025

תמיד העדפתי חוויות על פני חפצים. זה לא שהתעוררתי יום אחד והחלטתי להיות מינימליסטית, אבל החיים הנוודים הדגישו את הגישה הזאת בצורה שלא ציפיתי לה.

פתאום אני צריכה להכניס את החיים שלי למזוודה אחת, ולקבל החלטות על מה חשוב מספיק כדי לקחת איתי. הנה שני רגעים מלבורן שלימדו אותי משהו על הקשר בין פחות דברים ויותר חופש.

📍 מלבורן, אוסטרליה | 2 בנובמבר 2024

מתחילה לארוז את המזוודה, מסיימת בתגלית פנימית

בזמן שאני מתכוננת לצאת למסע, אני לומדת את חשיבות האריזה הקלה. לקחת איתי רק את מה שאני צריכה, ולהשאיר מאחור לא רק את החפצים הכבדים, אלא גם את הציפיות הכבדות האלה שיש לי מהמסע.

הגישה הזאת של לקחת פחות פוקחת לי את העיניים. היא גורמת לכל דבר בחיים שלי להיראות בצבעים יותר חדים. כל חוויה הופכת ליותר עשירה, הרגשות יותר חזקים, כאילו החיים שלי הפכו לסרט אקשן.

ללכת בדרכים חדשות הפך לי למטאפורה של החיים. אני מוצאת את עצמי הולכת בשבילים שקטים, לפעמים שקטים מדי. אבל דווקא שם, בדממה הזאת, המחשבות שלי מהדהדות הכי חזק. הכי ברור.

הבחירה במסלולים שפחות מכירים חושפת לי לא פעם אוצרות נסתרים של העולם. כמו לקבל גישה למאחורי הקלעים. ושם אני מוצאת גם חלקים בעצמי שלא ידעתי שקיימים.

סבלנות - תכונה שתמיד הייתה לי, ורק לאחרונה אני מבינה כמה היא חשובה כשיוצאים אל הלא נודע. למדתי לאמץ את הקצב של כל מקום אליו אני מגיעה. למדתי לחכות, להתבונן, ולקלוט את מה שהמקום הזה באמת רוצה להגיד לי.

גיליתי שיש מקומות שבהם כל היופי מתגלה דווקא בזמנים פחות פופולאריים. ברגעים העדינים האלה של היום שרובנו מחפשים את הסלפי המושלם במקום לראות מה באמת קורה סביבנו.

בעידן של תקשורת מיידית, הבנתי כמה חשוב לנתק. יש לי רגעים שאני משאירה את הטלפון בתיק, ומחליטה שעכשיו אני לא מצלמת, לא מתקשרת, לא נמצאת ברשתות. פשוט כאן ועכשיו, מתרכזת בנוף שמולי, בצלילים סביבי, סופגת את התחושות פנימה. פשוט מעריכה.

כל מסע מעצב לי מחדש את מה שאני חושבת על 'בית'. הבית שלי זה מזמן לא ארבעה קירות. המילה הזאת הפכה למשהו הרבה יותר מעניין - זה פסיפס של המקומות שאני חיה בהם, האנשים שפגשתי, והחוויות שאני אוספת. כל אלה יחד גורמים לי להרגיש בבית.

דרך המסעות שלי, אני לא רק חוקרת את העולם אלא גם מתעמקת בזהות שלי. אני מגלה שהמסעות הכי משמעותיים הם אלה שמובילים אותנו פנימה, מאתגרים את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על עצמנו, וחושפים אותנו למי שאנחנו באמת.

📍 מלבורן, אוסטרליה | 5 בדצמבר 2024

הדרך למינימליזם

פחות חפצים, יותר חופש – המסע שלי אל המינימליזם

לאחרונה, אני מוצאת את עצמי נמשכת לעולם המינימליזם. זה גישה שמציעה לפשט את החיים, להפחית את הצריכה ולהתמקד במה שבאמת חשוב.

אבל מה זה בעצם אומר, מינימליזם? זה אומר פחות בגדים בארון? פחות רהיטים? או אולי זה משהו הרבה יותר גדול?

המינימליזם, כפי שאני מתחילה ללמוד, זה לא רק סגנון חיים או אופנה. זהו משהו פילוסופי שמזמין אותנו לחשוב על הבחירות שלנו. זה קריאה להתמקדות במהות, להעריך את הדברים הקטנים ולשחרר את עצמנו מהצורך התמידי לצבור יותר ויותר.

אני עדיין לא מומחית למינימליזם ובטח לא מיישמת אותו באופן מוחלט בחיי. אבל השאלה 'מה זה מינימליזם' והצורך להבין את היתרונות והאתגרים שהוא מציע, מוביל אותי להתבוננות עמוקה על החיים שלי.

למשל, מינימליזם יכול לפתור את ההתלבטות הבוקר שלי מול הארון. כשאני חושבת על להקטין את מספר הבגדים למספר מצומצם של פריטים שאני באמת אוהבת, אני מבינה שזה יכול להיות דרך להפחית לחץ והתלבטויות.

המינימליזם מלמד אותי על איכות במקום כמות. הוא עוזר לי להעריך יותר את מה שכבר יש לי ולגלות שפע בפחות. זה תהליך של גילוי עצמי ושל שאיפה לחיות בצורה יותר אחראית כלפי הסביבה.

אני עדיין בתחילת הדרך של להבין מינימליזם ואיך ליישם אותו בצורה שתתאים לחיי. זה מסע של חקירה ולמידה, שבו אני מתקדמת לאט בשינוי הגישה.

במהלך המסעות שלי ברחבי העולם, למדתי לחיות בצורה שכל מה שאני צריכה נכנס במזוודה אחת. בעצם, מזוודה וחצי. הבחירה לצמצם את הרכוש שלי, הבגדים והחפצים לאלה שהם החשובים ביותר, הייתה תוצאה טבעית של החיים הנוודים.

למרות שכרגע יש לי מה שאפשר לקרוא לו 'בסיס' במלבורן, רוב הזמן אני מרגישה כאילו אני חיה מתוך מזוודה. כל פריט שאני בוחרת לקחת איתי צריך להיות פונקציונלי, דו-מטרתי ובעיקר - משמעותי. בחרתי להתרכז באיכות ולא בכמות, כל פריט נבחר בקפידה ומקבל מקום של כבוד במרחב האישי והמוגבל שלי.

הגישה המינימליסטית עזרה לי להבין שככל שיש לי פחות, יש לי יותר חופש. החופש לנוע, לחוות ולהיות פחות נטל על הסביבה. זה לא רק סגנון חיים אלא מחויבות לפשטות שמאפשרת לי להתמקד בחוויות ולא בחפצים.

גיליתי שככל שאני נוסעת יותר וצוברת פחות, אני נהנית יותר מכל רגע ומהמקומות שאני מבקרת בהם. המזוודה שלי לא רק מסמלת את הצורך להיות קלה וניידת, אלא גם את הרצון לחיות בצורה שמכבדת את העולם שסביבנו.

מעולם לא הייתי מסוג האנשים שאוגרים דברים. אולי זה נבע מההבנה שחיים נודדים לא מאפשרים צבירה, או אולי זה פשוט הדרך שבה אני רואה את העולם - כמקום שבו כל דבר שאינו משרת אותי, אני צריכה להעביר הלאה לידיים שיכולות להעריך ולהשתמש בו.

כיום, יש לי מספר פריטי לבוש שאני מאוד אוהבת, ואני לובשת אותם בתדירות גבוהה. ואין לי בעיה עם זה. זה בחירה מודעת לצמצם ולייעל, לא לצבור אלא לבחור רק במה שבאמת מדבר אלי.

בגדים שאני לא לובשת תקופה ארוכה, אני ממהרת לתרום. זה הרגל שאמא שלי חינכה אותי עליו מגיל צעיר. "בגדים לא זורקים, בגדים תורמים", היא תמיד אומרת. זה משפט שמלווה אותי בכל מקום אליו אני מגיעה.

תרומת הבגדים היא פעולה קטנה אך משמעותית שמחזקת את הקהילה ותומכת בסביבה, והיא מאפשרת לי לשמור על קשר עם העקרונות שאני חיה לפיהם.

הפרקטיקה הזאת מזכירה לי תמיד שלכל דבר יש מחזור חיים, ולכל פריט יש הזדמנות להמשיך ולשמח מישהו אחר. במקום להשאיר פריטים לא משומשים בתחתית הארון, אני מעדיפה לתת להם חיים חדשים במקום אחר. זאת הדרך שלי לקחת חלק במעגל הגדול יותר של שיתוף, תרומה ומודעות סביבתית.

כשאני מסתכלת אחורה על שני הרגעים האלה מלבורן, אני רואה שהחיפוש אחר פשטות זה לא רק עניין של מזוודות ובגדים. זה משהו הרבה יותר עמוק - זה לבחור מה באמת חשוב לי ולא לתת לכל השאר לעכב אותי. כעת כל החלטה על מה לקחת איתי זה בעצם החלטה על מי אני רוצה להיות.