החוף הלבן: סיום החופשה באיים הפיליפינים
רגע לפני המעבר לסבו לתקופת עבודה, מואלבול נפרדה ממני עם חוויה שלא אשכח
📍מואלבול, הפיליפינים
את הבוקר העברתי בהתאוששות, חיפשתי ארוחת בוקר טובה וקפה טוב, ומצאתי בית קפה עמוס (כבר סימן שהוא טוב). ישבתי שם וצפיתי מהצד בעובדים מאחורי הדלפק – אחד העובדים רץ לקנות קרח (מי מאיתנו שעבד בתחום האירוח לא מכיר את זה?), עובדת אחרת סוחטת מיצים במרץ, הבחורה בקופה מנסה לא ליישר מבט לאף אחד... ידעתי בדיוק איך היא מרגישה.
שולחנות ריקים עמוסים בכלים לפינוי, אחד הטבחים יוצא עם הסינר ולוקח צלחות משולחנות (כי נגמרו לו), ואני יושבת בפינה, נלחמת בדחף לקום ולעזור.
כן, מוזרה שכמותי, בא לי לפנות את כל השולחנות כי אירוח מוטמע בי כמו שפת אם, אבל אני בחופשה, וזו לא העבודה שלי, וזה יראה מאוד מוזר, אז "שבי ותירגעי", אני אומרת לעצמי.
ישבתי לאכול בנחת, מתאוששת לאט, בלי תוכניות ממשיות מה לעשות ביום האחרון שלי כאן. נזכרתי ששני הטייסים אתמול אמרו שביקרו בחוף הלבן. זה כשאני עוברת ברחוב וכל נהג טרייסיקל שואל אותי "White Beach?" כל מטר. גם אם לא הכרתי את המקום לפני או לא חשבתי להגיע לשם, כולם סביבי כבר עשו לי INCEPTION ושתלו את הרעיון הזה במוח שלי עד שאני חושבת שזה רעיון שלי.
חלפתי על פני שלט "השכרת אופנוע ב-300 פזו" וחשבתי על זה לרגע, אבל מיותר לשכור קטנוע רק כדי ללכת לחוף אחד ולחזור. נזכרתי גם שאחד הטייסים אמר שביקשו ממנו דרכון, ושלי לא נמצא עליי.
אז בפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה פעמים שאמרתי 'לא', הפעם כשאחד מהנהגים שאל אותי "White Beach?" עניתי "כן". מעניין אם הוא אומר לעצמו עכשיו: "אתה רואה, על כל 100 'לא', אפשר לקבל 'כן', תמשיך לנסות!" ועוד דברי העצמה... כן בטח.
נסענו נסיעה של רבע שעה בין הכפרים, בין הבתים המאולתרים מפח ובמבוק. ראיתי חצרות של אנשים, ראיתי את כל פנים הבית שלהם בעצם, ותיארתי לעצמי את חייהם. כמה הזדמנויות כבר יש להם בחיים? על מה הם חולמים? מה הדבר שהכי היו רוצים? איך הם מחנכים את ילדיהם ובאילו ערכים?
אני יכולה רק לדמיין, ולחזור לחוות את המציאות שלי, כי אני אולי מציצה לחיים של תרבויות אחרות, אבל מגיעה עם המטען שלי, עם הרקע שלי, וזה כל מה שיש לי.
הגענו לחוף, שם שילמתי 100 פזו לטרייסיקל, ו-25 פזו מס אקולוגי. מס אקולוגי זה דבר מאוד נפוץ בפיליפינים ואני מניחה שזה מס שהם אוספים מתיירים כדי לשמר את החופים נקיים ואת המערכת האקולוגית פועלת.
גם כאן, אחרי מספר צעדים, נגלה לפני חוף רחב עם חול לבן (אה, מכאן נובע השם, דה), מים כחולים, גלים שקטים, ושמש נפלאה.
נשכבתי על החוף, קרוב למים, בין האנשים. שמעתי מגוון שפות, וכן, גם עברית. הפעם בחרתי בשקט שלי – אולי אני עדיין מתאוששת, אולי הגעתי לכאן כדי להתרחק.
זה לא מנע ממני לשמוע את השיחות על חוויות המסע של כל הסובבים, וכן גם עדכוני חדשות, כי אצלנו זה בא יד ביד, השמחה עם הכאב, גם בקצה העולם.
נכנסתי למים כשהיה לי קצת חם, ופשוט ישבתי בנחת, מעריכה את הנוף. אחרי כמה דקות הרגשתי משהו ברגל וכשהבטתי למטה ראיתי דגים חגים סביבי, בכל מיני צבעים, בכל מיני גדלים, ואני רואה אותם ממש בבירור.
הבנתי למה הרבה אנשים כאן עושים שנורקלים – יש כאן אקווריום שלם, אקווריום של הטבע. הנעתי את הרגל מצד לצד, וראיתי את הדגים שוחים הלאה וחוזרים אליי. כך בכל פעם שהזזתי את הרגל, ראיתי שיצרתי תנועה של המים שהם נהנים ממנה, וחוזרים לבקש שאעשה את זה שוב.
ככה מצאתי את עצמי יושבת בים ומשחקת עם הדגים! הרגשתי כאילו זרקתי כדור לכלב והוא נהנה כל כך לשחק איתי. לאט לאט עשיתי תנועות גדולות יותר וראיתי את זרם המים מזיז את הדגים, במיוחד דג שחור אחד שיכולתי לשמוע אותו צוחק מהנאה בראש שלי.
ככל שהזזתי יותר את הרגל, יותר דגים באו לראות את המתקן החדש בעיר, ויצא שכל תנועה שלי נגעה בהם ממש. אולי נהנתי יותר מהם מהמשחק המאולתר הזה.
"תראי מה זה," אמרתי לעצמי, "הגעת לבד, בחרת להישאר בשקט במקום להתחבר לאנשים, והנה את מוצאת חברה בבעלי חיים. ממש נסיכת דיסני שמדברת עם חיות."
החלטתי לצאת להתחמם שוב, לא לפני שבירכתי את הדגים בתודה על החוויה המיוחדת הזו, ושכבתי על החול החם, סופגת את הרגע.
כשהרגשתי שמיציתי, הבנתי שזה החוף האחרון שאראה בתקופה הקרובה, כי אני מגיעה לעיר סבו, בעיקר כדי לעבוד. הנה החופשה שלי בפיליפינים נגמרת, ברגע הזה.
הרגשתי מלאת הערכה, והודיתי ליקום שנתן לי את האפשרות להיות כאן. הרגשתי גאווה קטנה שכל התוכנית שלי יצאה לפועל – אמנם התחלתי את החופשה הזו ברגל שמאל, אבל הנה סיימתי אותה כמו שצריך, ונהנתי כל כך בדרך.
הבנתי שהפיליפינים זו רק התחנה הראשונה שלי בדרך כנוודת דיגיטלית. שוב הבטתי אחורנית, כמו כל סיכום תקופה (התקופות שלי קצרות כשאני עוברת כל חודשיים-שלושה למדינה אחרת) וזה נותן לי אפשרות לעשות הערכה מחדש לעיתים קרובות, להסתכל על הדרך שלי מנקודת מבט רחבה יותר ולא ללכת לאיבוד בשגרת היום יום.
כל יום מחדש אני שואלת את עצמי האם אני מתקדמת לעבר המטרה שלי, והאם אני בכיוון הנכון. אני חושבת שזו אחת הדרכים הבטוחות להצלחה – לא לתת לחיים פשוט לקרות, אלא לקחת את המושכות, להתעורר, ולהבין שזה בידיים שלנו.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן