לשחרר שליטה בבקלאר: בדידות בתוך קבוצה ורגעי קסם קטנים
כשהסכמתי לנסוע לבקלאר עם חברים חדשים שפגשתי במקסיקו, חשבתי שזה יהיה שינוי מרענן - לא לתכנן, לא להיות אחראית, פשוט לזרום. הרי תמיד אני זו שמחפשת את הדילים, בונה את המסלולים ודואגת לפרטים. אבל מהר מאוד גיליתי שלשחרר שליטה זה תרגיל מורכב - במיוחד כשמצאתי את עצמי מוקפת בשפה שאני לא מבינה, ושיחות שאני לא חלק מהן.
📍 בקלאר, מקסיקו | 27/11/2022
כשניסיתי לשחרר שליטה והתחלתי להבין ספרדית
אתמול נסעתי עם חברות שהכרתי כאן לבאקלאר, עיר במרחק ארבע שעות נסיעה באוטובוס מפלאיה. התכנון היה לפגוש שם עוד חבר מגוואטמלה, אז כבר לפני הנסיעה הן פתחו קבוצה והתייעצו לגבי מלון ועוד דברים—שלא הבנתי, כי הכול היה בספרדית.
לא חשדתי.
הפעם הרשיתי לעצמי לשחרר.
עד עכשיו, בכל חופשה, אני הייתי זו שמתכננת, זו שחורשת את האינטרנט ומחפשת את הדילים הכי שווים. הייתי מוצאת את הטיסות הכי טובות, ובונה תוכנית מפורטת—מה נעשה, איפה ומתי. האנשים שהיו מצטרפים אליי? פשוט באו.
הפעם זו אני, יוצאת לחופשה. יש לי מושג כללי על המקום הזה, אבל לא תכננתי כלום.
הקושי התחיל עוד לפני הנסיעה, כשניסיתי לקנות כרטיס לאוטובוס באינטרנט—והאתר תמיד קרס בדיוק באותו שלב. הלכתי פיזית לתחנה (כי היא קרובה), אבל המחיר שם היה כפול מהאינטרנט.
המשכתי לנסות עד שמישהו אמר לי שזה קרה לו גם, וזה בגלל שהדפדפן מתרגם את העמוד. ביטלתי את התרגום וזה עבד. הזיה.
עכשיו אני מבינה שזה היה רמז מהיקום—בטיול הזה לא יהיה תרגום.
אנחנו ארבעה, ושלושתם גרו יחד תקופה בקולומביה, אז כל השיחות הן בספרדית. הם כן דוברי אנגלית, חלק יותר טוב, חלק פחות, אבל תמיד אחרי דקת שיחה באנגלית—חוזרים לספרדית.
אני גרה כאן כבר זמן מה, ובדרך כלל מבינה את הרוב כשמדברים איתי ספרדית, אבל גיליתי שקשה לי לעקוב כשהם מדברים ביניהם. אז אני מוצאת את עצמי יושבת בבר עם אנשים, ומרגישה הכי לבד.
או שאולי… זה מה שהייתי רוצה.
מהר מאוד שאלתי את עצמי—מה אני עושה פה?
תכננתי להגיע לכאן בעצמי ללילה אחד. ואז חברה אמרה לי שעוד חברה שלה מגיעה מצרפת, והן רוצות לטייל יחד, אז שאחכה להן. חשבתי שזה רעיון טוב—כי כיף יותר ביחד, לא?
למי כיף יותר ביחד? לי? אולי זה תלוי בביחד.
התוכנית המקורית הייתה לילה או שניים בבאקלאר. לבסוף היא התפתחה לשלושה לילות בבאקלאר ועוד לילה בטולום. זה מה שקורה כשמשחררים.
בהצלחה לי.
מקווה שמחר הפוסט יעסוק במקום המהמם שאני נמצאת בו, כי הוא בהחלט עוצר נשימה.
📸 בתמונה: "יש לנו במלון ארוחת בוקר!" האינסטינקט הראשוני—איזה כיף! אבל אני במקסיקו, אז כבר לא נאיבית.
טורטייה ממולאת תפוחי אדמה עם שפע של ממרח שעועית, משהו לבן, ובצל מוחמץ. הלוואי והיה אפשר לקרוא למה שאני שותה קפה.
📍 בקלאר, מקסיקו | 28/11/2022
נחטפתי
נחטפתי.
אתמול היינו באיזה מבצר. אני לא יודעת מה הסיפור שלו, כי כל ההסברים היו בספרדית, ולי כבר אין סבלנות.
המלון שלנו נמצא במרחק נסיעה מהמרכז, אז אנחנו לוקחים מונית בעלות של 50 פזו לכיוון. הולכים לסופר, למסעדות, והם מתחשבנים על כל פזו—רושמים בדיוק כמה כל אחד הוציא, וכל חשבון שמגיע גורר דקות ארוכות של חישובים.
זה משהו שאף פעם לא אהבתי. הצעתי שכל פעם מישהו אחר ישלם ונתחשבן בסוף, כדי להקל על הזרימה. הם לא התחברו לרעיון.
אחת החברות אמרה שהיא מכירה אפליקציה שאפשר לכתוב בה מי שילם כמה, ובסוף היא מחשבת הכול לבד. נשמע נפלא. מי כמוני אוהב סדר. אבל לשאר זה לא התאים. "מסובך מדי," הם אמרו.
הלכנו לאכול במסעדה שהם דיברו עליה. במסך בכניסה התחלפו תמונות מגרות בטירוף של המבורגרים מטורפים, נקניקיות, מילקשייקים וכדומה. אני כבר מקשקשת בזנב, אבל מרסנת את עצמי—"אולי אקח סלט הפעם? אי אפשר כל יום המבורגר." (אחד הקולות בראש שלי שזוכה להכי פחות יחס.)
סלט עם פלאפל וחומוס, נשמע טעים. גם קפה קר בבקשה.
השתייה הגיעה.
"לקפה יש טעם מוזר… יכול להיות שהחלב מקולקל?" "את יודעת שזה לא חלב רגיל, נכון?" "מה הכוונה?" "זו מסעדה טבעונית."
אני חושבת שבאותו רגע היה פיצוץ במוח שלי. ARE YOU F*** KIDDING ME?!**
להביא אותי למסעדה טבעונית בלי ידיעתי זה שווה ערך לחטיפה!
רציתי לקום וללכת תוך כדי הפיכת השולחן על הראש שלהם. כן, אני מגזימה. אל תתעסקו לי באוכל!
אני כבר בקושי מדברת, בקושי מוציאה מילה. כי כשאני מדברת, או שהם עונים לי בספרדית ואז זה מביך את כולנו, או שהם עושים מאמץ גדול לענות לי באנגלית ואני מרגישה מפריעה.
וזה אחרי שבימים האחרונים בפלאיה הכרתי אנשים שהרגשתי איתם הכי בנוח. סיפרתי להם המון על עצמי, ולא סתמתי את הפה. איזו הרגשה מוזרה ונעימה—שיש כימיה טובה בין אנשים ואפשר לדבר שעות.
אולי עדיף שאחזור לפלאיה? מוזר לי פה, אני לא מרגישה בנוח.
לא, אני לא אוהבת לעשות דרמות, ולא רוצה להרוס לכולם את הטיול. שוב אני מרצה אחרים.
להרגיש לבד בתוך קבוצה זה לא זר לי, אבל אני לא בטוחה שזה הדבר שמפריע לי כאן. יותר מפריע לי שאני תלויה בהם, והכי מפריע לי שאני מרגישה צבועה.
המקום באמת מהמם, וכנראה שתראו תמונות שלי מחייכת בסטורי. מזל שיש מצלמות.
נשים רגע את החוויה שלי בצד—הם אנשים מרתקים.
שניהם מצרפת. הוא בן 27, גיי ששיחק בתיאטרון, עובד מסביב לעולם בארגון לזכויות אדם. היא בת 30, כזו שקושרת צעיף על הראש ונראית שיא האופנה, עובדת במרכז לנשים מוכות. הביאה איתה ספר מצרפת משנת 2008 בו כתובות המלצות על באקלאר.
יצאנו לסיור בסירה שהיה ממש נחמד. אני בשלי, הם בשלהם, ואז… הצטלמנו מחובקים. כמה מוזר.
חזרנו למלון. אני יודעת שכולם רוצים להתקלח כבר. אני רק רוצה לפרוק.
יצאתי לשבת בחוץ, כותבת את הפוסט המתוסכל, מחכה לתורי להתקלח.
חזרתי לחדר אחרי שעה. הם השתתקו.
נכנסתי להתקלח. הם שמו מוזיקה, וכשיצאתי—הם היו אנשים אחרים.
פתאום מדברים באנגלית כל הזמן, האווירה נחמדה ונעימה. אני מרגישה חלק מהקבוצה. אני מרגישה בנוח לדבר.
הלכנו לאכול בערב. כמעט שוב למסעדה טבעונית. כמעט שוב נפלתי במלכודת.
רק שהפעם הבנתי מה אומרים. ואפילו שאלו אותי מה אני רוצה.
אז הייתה לי אפשרות לענות.
איזה מגניב זה תקשורת.
היה ערב מצחיק וכיף, ואיזה מזל שלא עשיתי דרמות.
📍 בקלאר, מקסיקו | 29/11/2022
על זריחה ופיצה
באקלאר זה מקום יפהפה, אבל לא הייתי חוזרת לכאן. אני בחורה של העיר הגדולה, והשקט פה שקט לי מדי.
זה מקום פצפון, בלי הרבה דברים לעשות. האטרקציה העיקרית כאן היא הלגונה—אפשר לשכור קיאק או סאפ ולחתור בעצמכם, או לקחת סיור מודרך בסירה.
הסיור בסירה נחמד מאוד—היא עוצרת במקומות רדודים, בעומק מטר, אז זה ממש כמו בריכה קטנה באמצע הלגונה הגדולה. יורדים מהסירה ואפשר לשנרקל או לשתות את הבירה שהבאתם איתכם.
יש כאן כיכר מרכזית, וסביבה כל המסעדות והברים. וזהו. אין חיי לילה מטורפים, אין בכלל הרבה אנשים. לא ראיתי דוכני מכירות של אטרקציות—כאן, המוכרים הם נהגי המוניות. כל הנהגים יציעו לכם סיור לפה ולשם ו-"תשמרי את המספר שלי לנסיעות הבאות."
בוקר אחד התעוררתי מוקדם כדי לראות את הזריחה. זה לא באמת מוקדם—הזריחה כאן בשעה 7:10. גיליתי שאני לא היחידה שהשמש מעניינת אותה—באותו ספוט מהמם חיכו לשמש עוד כמה אנשים.
הרגשתי שאנחנו מעריכים את היקום ביחד. שוב, אותה הרגשה של מוזיאון. זה מרגיש נפלא להתבונן במשהו יפהפה.
נסענו למקום שנקרא "לוס רפידוס" (בתרגום ישיר—"המהירים"), שנקרא כך כי זה חלק צר של הלגונה, בו זרם המים מהיר. אפשר לשכור קיאק, או רק לצוף במים עם וסט הצלה, והזרם סוחף אתכם לאורך הלגונה. זה ממש מהנה.
בערב הלכנו לאכול במסעדה איטלקית. בקבוק יין לבן ופיצות מגוונות עשו את הערב מושלם.
פיצה זה המאכל האהוב עליי. כשראיתי את התפריט, משהו יוצא דופן קרץ לי— פיצה עם אגסים, גבינת עיזים, ואגוזים מקורמלים.
זה אחד הדברים היותר מטורפים שאכלתי. ביס מושלם. פשוט מדהים! איזה כיף למצוא טעמים חדשים בנישה כל כך מוכרת. תענוג לחך.
כשהייתי קטנה וגרתי עם כל המשפחה בראשון לציון, היה לנו מנהג מקסים—להזמין פיצה כל מוצ"ש. הייתה לנו פיצרייה בשכונה, שהיא במקרה הפיצה הכי טעימה בעולם.
כל כך אהבתי את מוצ"ש בגלל זה. לא רק בגלל הפיצה המדהימה, אלא כי היא קירבה אותנו בתור משפחה.
היינו יושבים לאכול יחד, רואים טלוויזיה כמובן, מדברים וצוחקים.
איזה כיף שיש לי את הזיכרון הזה מהילדות. היום זה נראה לי כמו חיים אחרים.
שלושה ימים בבקלאר לימדו אותי דברים על עצמי שלא הייתי לומדת בעיר הגדולה. גיליתי שהבדידות הכי עמוקה אינה כשאת לבד אלא כשאת מוקפת באנשים שלא באמת מבינים אותך, ושזיכרון של פיצה משפחתית יכול להרגיש כמו בית באמצע מקום זר. ובסופו של דבר, אולי זה בדיוק מה שהייתי צריכה ללמוד - לא להתאהב בכל מקום, אלא להבין טוב יותר מה באמת עובד עבורי.
עוד סיפורים ממקסיקו:
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן