להיות במקום הנכון
כשמוצאים את הקהילה הנכונה, פתאום הכל משתנה
📍דה נאנג, וייטנאם
אחרי שהגעתי למפגש הנוודים במקרה ביום חמישי בערב, מארגן האירוע אמר שגם מחר יש מפגש בבר אחר, וכולם הביעו התרגשות להגיע. הפעם, גם אני.
הגעתי בזמן, רק כדי להבין שזמני דה נאנג הם המלצה בלבד.
לא שמפריע לי לשבת לבד בבר, אבל עוד לפני שהספקתי להוציא את הפלאפון ולכתוב משהו, הגיעה אחת המארגנות. היא מקומית, ומיד סיפרה שבן הזוג שלה ישראלי והוא גר כאן כבר כמה חודשים. "עכשיו הוא תקוע כאן בגללי" היא צחקה.
הסיפור שלה מרתק. היא לימדה את עצמה אנגלית מיוטיוב, והקימה חלל עבודה משותף לנוודים לפני כמה שנים. היא למדה רוקחות באוניברסיטה ועבדה בזה שנה עד שהבינה שזה משעמם אותה.
דיברנו על החיים בווייטנאם, על משכורות ועל אורח החיים. אלו בדיוק השיחות שאני מחפשת כשאני נודדת בעולם. זה בדיוק מה שגורם לי לשנות פרספקטיבה, לראות את החיים באור קצת אחר, לדמיין חיים אחרים על הכדור הזה, ולצאת מעצמי.
היא סיפרה שבתור סטודנטית היא חלקה חדר של 35 מ"ר עם עוד 5 בנות, שאין בו כלום חוץ ממזרון גדול בו כולן ישנות יחד. בפינה של החדר הן מתקלחות וכו', וככה זה. זה נשמע לי כמו תנאי כלא.
היא סיפרה שמשכורת ממוצעת היא 200$ לחודש, וכששאלתי על מגורים, היא סיפרה שבווייטנאם נהוג לגור עם ההורים תמיד, גם כשיש משפחה משלך, כולם נשארים לגור באותו הבית.
היא אמרה שבן הזוג שלה סיפר לה על ישראל אז היא יודעת שאמנם מרוויחים יותר כסף, אבל כולם תמיד בלחץ, וכאן כולם רגועים, חיים בקצב אחר.
היא גרמה לי לתהות מה עדיף.
אנשים התחילו להגיע, הראשונה הייתה בחורה מברזיל שאמרה שנחתה בווייטנאם לפני שעה. הספונטניות של אנשים מדהימה אותי עדיין.
היא כזו שמביאה איתה אור לתוך החדר, החיוך הענק שלה מדבק, והיא כולה אנרגיה ממכרת. התחברנו מיד.
הערב המשיך והגיעו עוד ועוד אנשים, אבל קיבלנו הצעה לסיבוב ברים ועזבנו את הערב מוקדם, היינו ארבעה.
הגענו לבר הראשון בגג ממש מגניב, דיברנו והכרנו אנשים חדשים. בכל בר קיבלנו משקה חינם, שזה בוודאי תרם לאווירה הכללית, רק שבמקום ברים, זה הפך יותר לסיבוב במועדונים. מועדונים כאלו עם מוזיקה ממש רועשת ואורות ניאון, כך שהיה קשה יותר לדבר, ומעבר לכל גרם לנו להרגיש די זקנים. הרגשתי שהיינו צריכים להישאר במפגש הנוודים, אבל היי, לא היה נורא כל כך.
הערב דעך והתפזרנו כל אחד לדרכו, קבענו להיפגש מחר, במפגש הבא של הנוודים - הפעם בחוף, לשחק כדורעף ולהכיר עוד אנשים.
גם הפעם הגעתי בזמן, כי קבעתי עם הבחורה מברזיל, אז ישבנו וקשקשנו עד שכולם הגיעו. מדהים איך מצאנו אחת את השנייה דווקא כאן.
הייתי עוד בהנגאובר מאתמול, כי משקאות חינם זה מסוכן, ולא חשבתי שאשחק כדורעף בכלל. עד שמישהו קרא מהמגרש שחסר להם שחקן, ואף אחד אחר לא התנדב.
כך שיצא ששיחקתי בערך שעה, מנסה להיזכר מה למדתי בשיעורי כדורעף על החוף בתל אביב. זה משהו שלוקח אותי איתי לכל מקום - שיחקתי גם במקסיקו, גם באוסטרליה, ועכשיו כאן בווייטנאם. נהנת בגדול, וכרגיל, לא יודעת מתי לעצור.
השקיעות באמצע המגרש, זיעה בעיניים, חול בשיער - עד שהכדור פגע לי באגודל בצורה לא טובה, והבנתי שזה הסימן שלי להפסיק. זה תמיד ככה - הגוף שלי מזכיר לי שאני לא ספורטאית מקצועית, אבל הלב שלי מסרב לוותר על הדברים שעושים לי טוב.
את שאר הערב העברתי בשיחות עם נוודים כל כך מעניינים! פגשתי אנשים מכל העולם והשיחות איתם היו כל מה שאי פעם חלמתי. איזה כיף זה לדבר עם אנשים דומים לי! עם אותה אג'נדה! עם אותה השקפת עולם!
מעולם לא הרגשתי ככה, ואני כל כך מודה על ההזדמנות הזו להבין מה זו קהילה, ולראות את עצמי פורחת בתוך הדבר הזה.
כבר שכחתי שאני מופנמת, שכחתי שאני ביישנית. לא הפריע לי שאני מחפשת את המילים הנכונות באנגלית, או אולי נשמעת קצת "פשוטה". פשוט תקשרתי, וזה היה לי מדהים!
בשיחות עם אנשים שמעתי את עצמי שוב ושוב וזה רק חיזק את האמונה שלי בעצמי. אנשים אמרו לי שאני קורנת, שאני נראית מאושרת, שאני אוהבת את החיים.
כשאני חושבת על זה, אני נזכרת בשיחות שהיו לי באוסטרליה, כשעבדתי בבית קפה, בשגרה, שחשבתי שאהבתי והייתה לי טובה. אבל עכשיו אני מבינה שפשוט לא הייתי במקום הנכון לי. השיחות שלי שם היו שטחיות והרגשתי שכלום לא מעניין אותי. לימדתי את עצמי תקשורת כי (כרגיל) חשבתי שאולי הבעיה בי.
רק עכשיו הבנתי, אני פורחת כשאני במקום הנכון, כשאני מתעסקת בדברים הנכונים, כשאני מכירה את האנשים הנכונים. אלו שרוצים יותר מהחיים, אלו שמבינים שיש לעולם כל כך הרבה להציע, אנשים שמאמינים שאפשר לחיות אחרת.
לפעמים אנחנו חושבים שהבעיה בנו, שאנחנו לא מספיק חברותיים, לא מספיק מעניינים, לא מספיק טובים בתקשורת. אבל האמת היא שאולי אנחנו פשוט עדיין לא מצאנו את האנשים שאיתם אנחנו באמת יכולים להיות עצמנו.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע