ההבדל בין רדיפה למשיכה - חלק 2
כשהבנתי למה כולם מדברים על קהילה
🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍דה נאנג, וייטנאם
אחרי שהדייט הפוטנציאלי מהחלק הראשון הבריז לי, מצאתי את עצמי יושבת לבד בבר על החוף - ולא ידעתי שהערב רק מתחיל.
המשכתי לבר הבא על החוף. אני כבר פה, לפחות אשתה משהו.
תוך כדי שאני מדברת עם אחת החברות שהכרתי כאן, היא שולחת לי קישור לאירוע בפייסבוק - מפגש היכרות של נוודים דיגיטליים באחד הברים המקומיים, שמתקיים... עכשיו!
"את חייבת ללכת לשם!" היא הפצירה בי.
עייני נפתחו לרווחה. איך באמת לא הצטרפתי לקבוצות כאן עדיין? ואני עוד רגע עוזבת. מבינה די מאוחר את הלקח.
מה שתפס אותי במיוחד בתיאור של האירוע היה: "לנוודים המופנמים, אל תדאגו! אני איתכם! אקבל אתכם באופן אישי ואציג אתכם לקבוצה, תגיעו!"
הרגשתי כאילו הוא מדבר אליי ואל הפחד ששכחתי שיש בי.
לגמתי את הקוקטייל שלי במהירות, והתקדמתי לכיוון האירוע.
התקרבתי וראיתי בערך 30 אנשים מדברים אחד עם השני בקבוצות. אין מוזיקה, הקולות הם רק של דיבורים רועשים של אנשים בבר, שכנראה שתו כבר בירה אחת או שתיים. חלק מדברים עסקים, חלק צוחקים, כולם נראים כאילו התחברו מיד.
"אוי לא" הצד המופנם שלי נבהל, כי אני לא באמת יודעת איך לגשת לדבר הזה, והגעתי באיחור אופנתי.
זיהיתי שיש כאלו שנמצאים שם בלי קשר לאירוע, חלק יושבים על הבר ונראה שהם יושבים באותו הכיסא גם אחרי שהמקום כבר נסגר. חלק ישבנו בשולחנות שהזיזו הצידה, סוג של משקיפים על הרחבה המרכזית. כן, זה נשמע כמו מקום שמתאים לי.
הזמנתי סיידר אלכוהולי, שזה המשקה שאני מזמינה כדי לבחון את השטח. אם ארצה משהו חזק יותר מאוחר מכן אז אעשה זאת, ואם ארצה להפסיק לשתות אז עצרתי בזמן.
התיישבתי בקצה של השולחן תוך כדי ששאלתי את אחד הבחורים שיושבים שם אם אפשר לשבת. הוא ענה בחיוב, ומיד התחיל שיחה. חבר שלו והוא מטיילים מצרפת, נמצאים כאן יומיים, ועוברים לתאילנד. השיחה הייתה שטחית וכזו שעשיתי עשרות פעמים, אז תשומת הלב שלי הייתה במקום אחר.
הסתכלתי על האנשים מדברים בלהט אחד עם השני, כולם מזיעים כי חם (מאוד). אמנם לא הצלחתי לשמוע את השיחות, אבל האנרגיה הייתה מהפנטת. הרגשתי שזה משהו שאני רוצה, אבל נשארתי במקום, נתתי לעצמי זמן.
בעודי יושבת שם, רואה ראשים ראשים של אנשים, שמתי לב לבחור מסוים. כשהסתכלתי לרחבה, נוצר פתח בין האנשים, והבחור עמד בקצה השני של הרחבה עם הפנים אליי, כך שיכולתי לראות את כולו, והוא את כולי.
זה היה נראה כמו הסצנות האלו בסרטים שבין הקהל נוצר מרווח ורואים מישהו אחד בולט ויש סביבו הילה. מבטנו נפגשו, חייכתי אליו, הוא חייך בחזרה.
הוא שקע בשיחה עם הסובבים אותו, ופתאום ניגש אליי בחור אחר (כן, זה ערב היכרות, גם לי היה קשה לעקוב). הוא שאל אם הגעתי למפגש והציג את עצמו כמארגן. "כן!" שמחתי כל כך שהוא מצא אותי.
דיברנו קצת ומיד התוודיתי שאני המופנמת שהתייחסת אליה בתיאור האירוע, וזו הפעם הראשונה שאני באירוע כזה. הוא צחק ואמר "אל תדאגי! כולם כאן מאוד נחמדים!" הוא היה מאוד נחמד, דיברנו על דה נאנג, על נוודות. הוא סיפר את הסיפור שלו - שנולד בצרפת אבל חי כאן כבר שנתיים, הוא בונה אתרים ובעיקר נהנה לארגן אירועים כאלה.
אחרי כמה דקות הגיעו עוד אנשים, הם כבר מכירים אותו, ובאופן טבעי אמרו לו שלום, ונוצר איזה שהוא מעגל שיחה מעניין בו כולם מכירים אחד את השני. פתאום הבנתי שאני עדיין יושבת על הכיסא שלי, והרגשתי שאני חייבת לקום.
השיחה המשיכה תוך כדי שהתקדמנו לבר. עכשיו כבר הרגשתי יותר בנוח. הכרתי אנשים כל כך מעניינים, שרובם מצרפת. זה היה צירוף מקרים מרענן. אחד מקים עסק לבד בתחום הקריפטו, השני מנהל פרסומות של גוגל. כולם מצאו דרך להגשים את חלום הנוודות שלהם. כולנו כל כך שמחים להיות כאן.
פתאום הבנתי על מה כולם מדברים כשהם מדברים על קהילה.
פתאום הבנתי כמה זה נעים לפגוש אנשים דומים לי, שיש להם את אותה השקפת עולם כמו שלי. כל אחד בדרך שלו, אבל הבחירה באורח החיים היא אותה בחירה.
זו פעם ראשונה שהרגשתי ככה. בחיים.
נזכרתי בתחושות שהיו לי בארץ, איך תמיד הרגשתי לא שייכת, לא בתלם, מוזרה. והנה כאן, אני לא מוזרה. יש עוד כל כך הרבה אנשים שעושים את מה שאני עושה, שבחרו את אותן הבחירות, שאכפת להם מאותם דברים. וזה בכלל לא משנה מאיפה הגענו, זה משנה איפה אנחנו עכשיו, ולאן אנחנו מכוונים להגיע.
בכל פעם שהצגתי את עצמי, מישהו אמר לי "אה! יש כאן בחור בשם ישראל! אבל הוא מוונצואלה!" וצחקנו על זה. הייתי סקרנית אם אספיק לדבר איתו. היו שם כל כך הרבה אנשים, ומצאתי את עצמי שוקעת בשיחות למרות שאני רוצה להספיק לדבר עם כולם.
אהבתי את זה שאנשים פשוט נעמדו לידנו, והצטרפו לשיחה. הרגשתי שזה היה משהו שמאוד מביך אותי לעשות - פשוט לעמוד ליד שניים או שלושה שמדברים, וברגע שהם מסיימים את חילופי הדברים, להצטרף לשיחה באופן טבעי. להגיד היי, ללחוץ יד, להציג את עצמי, לשאול לשמם.
והנה אני רואה שאנשים פשוט עושים את זה באופן כל כך טבעי, כנראה שהם מנוסים, וכנראה שככה זה עובד. הרגשתי שלמדתי עוד פיצ'ר, והפעם, הוא שימושי ביותר.
כך יצא שהאנשים שדיברתי איתם התחלפו, המעגל סביבי השתנה, הצגתי את עצמי מספר פעמים, וזה היה נשמע לי נכון בכל פעם, בשונה ממקרים קודמים. זזתי עוד צעד ועוד צעד, עד שפתאום מי שעמד לידי היה אותו בחור שראיתי בתחילת הערב בקצה השני של הרחבה. חייך אליי ואמר "היי, נעים מאוד".
פתאום הבנתי שדיברתי עם כל כך הרבה אנשים, ועשיתי את כל הדרך מהקצה השני של המקום, עד שהגעתי אליו.
הוא סיפר שהוא מדרום אפריקה, שיש לו חברה למרקטינג, והוא גר בדובאי ואוסטררליה שנים רבות. השיחה איתו הייתה ממש מרתקת, הסיפור שלו מעורר השראה, ומצאתי שיש לי כל כך הרבה שאלות אליו, הוא שמח לענות.
הצטרפו לשיחה שלנו בחורה מאינדונזיה ואותו בחור מוונצואלה שאמר שישראלים תמיד קוראים לו "שרול". הספקנו לדבר מעט עד שכולם התחילו להתפזר, והמארגן אמר "נראה אתכם מחר הא?" והצית בנו סקרנות.
"מה יש מחר?" שאלנו מבולבלים, והוא סיפר שיש עוד מפגש מחר באחד הברים באותו רחוב. "תגיעו יהיה כיף!"
בסוף הערב התפזרנו כולם וקבענו להתראות מחר. כל כך שמחתי שהערב הזה קרה, שלמדתי כל כך הרבה, שהכרתי אנשים חדשים. לרגע שכחתי את הסיבה בגללה יצאתי מהבית הערב, ונזכרתי כמה נהדר זה כשהכל משתבש לטובה.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע