גוונים של אפור: ביקור קצר בקלן ומסע בין יבשות
אחרי ארבעה חודשים של צבעים עזים, שמש וחיים במקסיקו, נחתתי באירופה החורפית. המעבר היה חד ביותר - מחופים ובגדי ים לנופים אפורים ואנשים עטופים בשכבות. הגעתי לקלן לביקור משפחתי קצר, מסע בין יבשות שלימד אותי שיעור חשוב על המשמעות של "בית". גיליתי שלפעמים רק חיבוק של אמא ואוכל ביתי שווים את כל הטרחה של לחצות יבשות. גם אם זה רק לשלושה ימים.
📍 קלן, גרמניה | 8 בינואר 2023
כשהחלטתי לחצות יבשות רק בשביל חיבוק
נחתתי לקונקשיין באמסטרדם, וואו איזה הבדל, שכחתי כמה אירופה קרה. מסתכלים מהחלון ונראה לילה, למרות ש8:30 בבוקר, כנראה שאפילו השמש רצתה להמשיך לישון מתחת לפוך.
כולם עם מעילים, צעיפים, כובעים, ורק אני עם חולצה קצרה. זה לא שאין לי ג'קט, פשוט נעים לי בקרירות הזו, אולי הבאתי איתי את החום של מקסיקו.
שקט עוטף את האוויר, מרגיש כמו דממה במוזיאון. בהחלט מוזיאון, הכל מבריק ומצוחצח, ככה נראת ציוויליזציה.
האנשים כאן נראים לי עצובים, וזה עוד בשדה תעופה, איפה שצריכים להיות הכי שמחים! אולי התרגלתי לאווירה החמה, וכאן פתאום הכל אפור, מפחדת לצאת החוצה, לגלות כמה קר בחוץ, ולהבין כמה אני מתגעגעת.
הגעתי לפרנקפורט, עוד עצירה בדרך לקלן, איזה מסע, כמו מרקו שעובר הרים וגבעות, חוצה מדינות, ועובר טלטלות כדי להגיע לאמא. כנראה שרק אמא שווה מסע כזה.
בפרנקפורט, אחרי המתנה ארוכה, שגרמה לי לפספס את הרכבת לקלן, גיליתי שהמזוודה שלי נשארה באמסטרדם, אי אפשר להאשים אותה, אין על אמסטרדם. מחברת התעופה אמרו לי שישלחו לי אותה מחר לאן שארצה.
קניתי כרטיס חדש לרכבת, במחיר כפול (בקשת זיכוי מחברת התעופה נשלחת ברגעים אלו ממש), וישבתי לחכות ברציף 6.
הרכבת צריכה להגיע עוד כמה דקות, פתאום נשמעת בכריזה הודעה ארוכה בגרמנית, ואנשים שחיכו איתי ברציף התחילו ללכת מהר לכיוון היציאה ולצקצק בגרמנית (כן זה אפשרי).
הולכת אחרי העדר, ושואלת תוך כדי מה נאמר בכריזה, אומרים לי שהרכבת עברה לרציף 5. אוקיי, מגיעה לרציף שממול, עוד כריזה בגרמנית, אני לא מבינה!!! ואין פה אנשי צוות!
מסתכלת מעבר לרציפים ורואה רכבת עם השלט 'קלן' עליה ברציף 7. לאאאאאאאא! דיי מספיק! אני לא מפספסת יותר כלום! רוצה להגיע כבר! רוצה לעוף אל אמא! למרחק!
רצתי, עליתי על הרכבת, מקווה שהמסילה לא תסטה לתהום כלשהוא עם המנחוס שלי.
הגעתי לקלן בשלום, בדרך הביתה מהרכבת ראיתי את העיר אפורה, זה כל כך צרם, עד שנראה שאין עוד צבעים בעולם. אין פלא שאומרים על הגרמנים שהם לא נחמדים, עם מזג אוויר כזה אפור אין שום רצון לחייך.
בבית חיכה לי אוכל של אמא, וחיבוק ענק. איזה נעים זה להרגיש שוב בבית.
📍 קלן, גרמניה | 9 בינואר 2023
כשהשמיכה מסרבת לשחרר אותי לעולם האפור
מסתבר שג'ט לג זה דבר אמיתי, ולמרות שישנתי הרבה בטיסה את רוב הזמן פה אני מעבירה בשינה.
בוקר חדש, גרמניה. אני מתחת לפוך ולא מצליחה באמת להתעורר, זו אחת משמיכות הפוך עם אבקת הקסם.
ככה היינו קוראים לשמיכה בבית של סבתא, אחרי ארוחת צהריים טובה שסבתא הכינה, כולם הולכים לשנ"צ מתחת לפוך ומרגישים שחוזרים לתוך הרחם. להתעורר זה בלתי אפשרי.
הצלחתי לגלגל את עצמי מהמיטה, כי השעה כבר 11, לא זכרתי כמה זה נעים להתעורר ולראות אנשים שאני אוהבת.
שתינו קפה ויצאנו לטייל בעיר. הרחובות אפורים, אני בטוחה שיש כאן יותר מ50 גוונים, ולא במובן הסקסי של הדבר.
אני חופרת על האפור כי זה כל כך צורם, במיוחד אחרי שהגעתי ממקום כה צבעוני, ההבדל מהותי, וזה כל מה שעובר לי בראש.
יום שבת, מלא אנשים ברחוב, אני כבר מכירה את הרחובות של קלן, זו הפעם השלישית שלי כאן, כי כאן המשפחה שלי, וזה אחד מהבתים שלי.
זה הזכיר לי את זה שאין לי בית, אחד, שמוגדר שלי, אבל כן יש הרבה מקומות שאני יכולה לקרוא להם בית.
מה שאני הכי אוהבת באירופה זה המחירים בספרות בודדות, של האוכל, של הבגדים, תענוג. משקפי שמש בגרמניה זה כמו מעיל במקסיקו, פשוט אין צורך.
לא התגעגעתי לחורף, מזל שזה רק לשלושה ימים. האוויר יבש, העור מגרד, יושבים בבית עם בגדים ארוכים. אגב בגדים, המזוודה שלי עדיין לא הגיעה, מחברת התעופה אומרים שהיא בדרך, ומחר כבר יש לי עוד טיסה.
ממש מקווה שהיא תגיע בקרוב, אחרת יהיה קצת מסורבל אם היא תצטרך לרדוף אחרי כל תאילנד.
📍 שדה התעופה בבחריין | 10 בינואר 2023
מסע בין עולמות: מגרמניה הקפואה למזרח התיכון היוקרתי
עוד יעד הושלם, ביי גרמניה. היה קצר וקולע.
המזוודה הגיעה בדקה ה90, כמובן, אחד הבקבוקים שקניתי נשבר, ועכשיו לרוב הבגדים שלי יש ריח של טקילה. לא משהו שלא קרה בעבר.
קמנו מוקדם כדי להספיק לרכבת. יש לי כאן איזו שהיא חרדה מהרכבות, אולי זה משהו שטבוע לי בDNA, אולי זה כי הן פשוט לא אמינות, או אולי כי גרמנית זו שפה מפחידה.
הספקנו לצ'ק אין, כל אחד לטיסה שלו, הכל עבר בצורה חלקה, מפלס החרדה ירד.
בדרך לבחריין ישנתי כל הטיסה, כשיוצאים מהמטוס לשדה התעופה, מיד מריחים באוויר ריח נעים כמו במלונות יוקרה, ושטיחים מקיר לקיר יכולים מאוד לבלבל, אבל כן אני עדיין בשדה תעופה. שירותים של שדה תעופה אומרים עליו המון, כאן הכל נראה יוקרתי, ובכל תא שירותים יש בידה.
שדה התעופה מרשים מאוד. אני לא בקיאה במטבע המקומי אבל לפי המחירים כאן נראה שהוא מאוד חזק.
בכל שדה תעופה יש חנויות יוקרה כמו רולקס, קארטייר, ומותגי על, זה שדה התעופה היחידי שראיתי אנשים באמת נכנסים וקונים.
אני נזהרת שלא יראו שאני כותבת בעברית, מוודאה שיש לי כיסוי על הדרכון, לא באמת מפחדת, ולא יודעת אם זו אכן מדינת אויב, אבל משתדלת לא ליצור בעיות מיותרות.
מספיק שגורמים לי להרגיש כאילו אני מסתובבת עירומה רק כי השיער שלי פזור. מחכה לטיסה לבנגקוק, שם בטוח ארגיש נוח יותר.
יש משהו מרגש בתנועה המהירה בין עולמות כל כך שונים - מהצבעוניות של מקסיקו, דרך האפור של גרמניה, למותרות של בחריין. אולי זה מה שבאמת הפך אותי לנוודת - לא החיפוש אחר בית אחד, אלא ההבנה שאני יכולה להרגיש בבית במקומות רבים, גם אם כל אחד מהם נותן לי תחושה אחרת לגמרי.
סיפורים קשורים:
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן