מצפון לדרום: למצוא את הקצב שלי בגן העדן של קראבי
הדרום של תאילנד הוא עולם אחר לגמרי מהצפון התרבותי והשקט. קראבי, עם החופים הלבנים, המים הטורקיז והסלעים הענקיים שצומחים מהים, היא גן עדן טרופי שמזמין אותך להתמסר לו. אבל גם בתוך גן העדן, אני מוצאת את עצמי מחפשת את הקצב האישי שלי - את הרגעים השקטים לכתיבה, את הזמן להתבוננות פנימית, ואת האיזון העדין בין חוויות משותפות לזמן לבד. הנה ארבעה ימים שבהם ניסיתי למצוא את הקצב הזה בין הים הכחול, הג'ונגל הירוק, והאנשים שסביבי.
📍 קראבי, תאילנד | 15 בינואר 2023
מצפון לדרום
נפרדנו מהצפון היפה של תאילנד, לקחנו טיסה של שעתיים לקראבי בדרום, והנה אני מתרגשת כי כאן עדיין לא הייתי.
הדרך הייתה ארוכה, במיוחד כשיש לנו פחות או יותר מיליון מזוודות. מהמטוס לקחנו רכב שהוביל אותנו לסירה, כי רק ככה אפשר להגיע למלון. כשהגענו לחוף אסף אותנו נהג עם רכב גולף עד לקבלת פנים, דרך שטח המלון המשתרע על חלקת ג'ונגל עצומה עם חופים משני צידיה.
הנוף מהמם, האווירה מושלמת, השמש השוקעת צובעת את השמיים בצבעי ורוד וכחול, והקוקטיילים בכל צבעי הקשת. כשאומרים תאילנד, מתכוונים לזה.
שוב נשארנו רק הצעירים, אכלנו ארוחת ערב ארוכה ונכנענו לאחת מחנויות הוויד הרבות. לקחתי ביס מהבראוניז, הם קצת יותר, והיה ערב מצחיק במיוחד. וויד חוקי פה בתאילנד, גם בצפון יש המון חנויות ברחובות. ריח חזק עוטף את האוויר ו(לא) משאיר המון מקום לבלבול.
📍 קראבי, תאילנד | 16 בינואר 2023
זמן כתיבה
קמנו לארוחת בוקר על שפת הים. הדילמה הכי גדולה בקראבי היא האם להיכנס לבריכה או לים. כמובן שהתשובה היא גם וגם.
אחרי בוקר בבריכה, הסתובבנו קצת באי ומצאנו חוף מדהים. השמש פה חזקה, יש מלא תיירים. אחת האטרקציות העיקריות כאן היא טיפוס הרים - שוכרים חבל ומטפסים על הסלעים הגדולים הפזורים ברחבי האי. מקומות המסאג'ים אפילו מציעים מסאג' מיוחד למי שסיים טיפוס הרים.
סלעים זה קצת כבד עלינו, אז לקחנו סירה לחוף אחר, שם ראינו רחובות גדולים עם מלא חנויות, ברים ומסעדות. עצרתי לעשות ציפורניים, כי כבר פירקתי ארבע, במקום שנראה הכי יוקרתי, מקצועי ומזמין.
לצערי כנראה נפלתי על העובדת הכי חדשה שם, או אולי בכלל על המנקה, כי לא היה לה מושג. היא עשתה לי את הג'ל הכי גרוע בעולם, וזה לקח לה 3 שעות. הלוואי והייתי מגזימה, אבל ליטרלי 3 שעות. היא לא ידעה שהיא לא מעצבנת רק אותי באיטיות שלה, אלא עוד שישה אנשים שמחכים לי. חזרנו כעוסים, כי מתישהו זה היה צריך לקרות, אבל מיד כשהגענו חזרה לחוף שלנו, הבנו שדרינק יציל את האווירה, אז שתינו כמה.
עדיין קשה לי להתרגל לשעון תאילנד. במקסיקו חשבתי הרבה על איך זה יהיה לכתוב באיזורי זמן אחרים בהתאמה לשעון ישראל. במיוחד אחרי שהתרגלתי לשעון המקומי שם (7 שעות אחורה מישראל), שם הייתי כותבת בבוקר, עם הקפה, על היום של אתמול.
גרמניה רק בשעה איחור מישראל, אז זה היה נוח, וכאן בתאילנד, אני 5 שעות קדימה משעון ישראל, מה שגורם לי לכתוב את הפוסט בלילה לפני השינה. אני תוהה אם זה משפיע לי על הכתיבה, זה שאני כותבת אולי יותר עייפה, סוג של ממהרת ללכת לישון לפעמים.
גיליתי גם שקשה לכתוב כשיש סביבי אנשים. לפעמים כשיש לי מחשבה שאני יודעת שאשכח, אז כן עוצרת הכל וכותבת, מוודאה שאף אחד לא רואה כאילו אני עושה משהו אסור. אבל הכתיבה מהלב, ההקאה הזו של המילים, החיבור הזה לעצמי, אלו קורים לי רק כשאני לבד.
מאחורי הקלעים
📍 קראבי, תאילנד | 17 בינואר 2023
ילדת אינסטגרם
היום לקחנו סיור בסירה פרטית לאיים הקרובים. הנופים עוצרי נשימה, המים כחולים בשלל גוונים, העננים נראים כאילו צויירו בנוצה, החול עדין, ומזג האוויר מושלם!
שטנו בסירה מאי לאי, טיילנו בחופים, והשתזפנו. המדריך לקח אותנו לשונית מהממת ועשינו שם סיור שנורקלים. הקיפו אותנו מלא דגים בכל מיני גדלים וצבעים, היה פשוט נפלא.
חזרנו לאיזור התוסס של קראבי ואכלנו במסעדת סושי מעולה, כיאה לאווירת הדגים. במהלך היום היו רגעים בהם הרגשתי שאני עדיין בסירה, מעין סחרחורת כזו או באג באיזון של הגוף. ממש הרגשתי את עצמי מתנדנדת אחרי שעות ביבשה. תופעה מעניינת, אני רק מקווה שלא מסוכנת.
הלכנו לעשות מסאג', כי איך לא. ה-Foot Massage התפתח ל-Full Body Oil Massage ב-30₪ לשעה. מי לא אוהב מסאג'? תחושת הפינוק, הרוגע, והשלווה, מתחברים לדבר הכי נעים בעולם. גיליתי על עצמי שהחלק שאני הכי אוהבת במסאג' הוא דווקא כפות הידיים. מוזר, הא?
זה מרגיע אותי בצורה מיוחדת, וזה החלק שאני הכי מצפה לו. מעניין אם זה בגלל שהידיים שלי כל הזמן בתזוזה, הרי מאז שאני זוכרת את עצמי אני כוססת ציפורניים, ואם לא זה, אז מתעסקת עם הציפורניים או נמצאת בלופ תזזיתי בלתי פוסק.
📍 קראבי, תאילנד | 18 בינואר 2023
להתראות קראבי
היום נפרדנו מקראבי. זו הפעם הראשונה שלי כאן וזה יעד מהמם. בחוף חיים מלא סרטנים קטנטנים שנראים בלתי מזיקים. אני בטוחה שכשאחזור לתאילנד, אגיע לכאן שוב.
המלון בו ישנו הוא אוסף של וילות, ואני ישנתי בוילה לבד. הבנתי שבלילות אני קצת מפחדת, לא יודעת ממה, אולי שתצוץ פתאום אחת הדמויות מסרטי האימה המעטים שראיתי, אולי בגלל שזה מקום בתוך הג'ונגל ולא בניין עם קוד בכניסה.
לפעמים אפילו שמתי מוזיקה כדי להפיג את הדממה, ולפעמים לקח לי כמה נשימות עמוקות כדי להגיד לעצמי שאין לי באמת סיבה לפחד. אולי זה בגלל שבלילה שומעים רעשים מהעצים שמסביב - המון קופים חיים שם ואנחנו רק אורחים לכמה ימים.
על הדלת בכניסה יש שלט 'זהירות מקופים' ובכל מקום מסבירים לא להאכיל אותם, כנראה כי זה לא בריא להם ופוגע להם בסביבה הטבעית. מזהירים גם שהם לוקחים הכל, אז צריך ממש להיזהר עם מה שמחזיקים בידיים. קופים יכולים לקחת פלאפון מהיד שלכם בלי לדעת שאין להם שימוש בו, ואולי הם התפתחו מספיק כדי לדעת שאפשר למכור אותו.
לקחנו טיסה של שעה לאי סאמוֹי, זה המקום האהוב עליי בכל תאילנד. הכל קרוב, במרחק הליכה, יש כאן מלא ברים, מסעדות, חנויות ומועדונים. זכרתי מעט יחסית לזה שלא הייתי כאן עשר שנים, וניכר שהרבה השתנה, כמובן גם בגלל הקורונה.
ידענו שסאמוֹי הוא הדובדבן של הקצפת של הטיול שלנו, הזמנו מראש את אחד המלונות הכי יוקרתיים, וידענו שכאן אנחנו באים להתפנק. גם כאן המלון מחולק לוילות, הפעם וילות עם בריכה. נכנסתי והייתי בשוק, עדיין לא מאמינה שאני ישנה כאן. אני מודה שלרגע היה לי חמוץ, כי הייתי שמחה לחלוק מקום כזה עם מישהו שאני אוהבת, אבל מיד חזרה אלי התחושה שאני ברת מזל על היותי פה, ועוד לארבעה לילות.
הלכנו לעשות סיבוב ברחוב הראשי. חצי מהאנשים שראינו בדרך היו תאילנדים, כמובן, והחצי השני היו ישראלים. וואו. לא זכרתי את זה. שלטים בעברית נמצאים בכל פינה, מסעדות ישראליות, סוכנויות אטרקציות של ישראלים, לרגע חשבתי שעליתי על הטיסה הלא נכונה.
אני יכולה להבין את כל הישראלים שכאן, האווירה כאן ממכרת, ואחרי סיבוב אחד ברחוב הראשי ראיתי את עצמי נשארת לגור כאן. פתאום חשבתי על זה שאם אני אומרת את זה אז זה מסוכן, כי זה באמת עלול לקרות, ולא סתם כדיבור באוויר.
הלכנו לאכול במסעדה ישראלית שנקראת בזיליקום, כי אנחנו שלושה מתוך שבעה שמאוד מתגעגעים לאוכל ישראלי. לא הגעתי עם ציפיות גבוהות במיוחד, כי אוכל ישראלי בחו״ל בד״כ מאכזב ואף פעם לא טעים כמו בבית. הפעם הופתעתי לגלות שהאוכל היה פשוט מדהים!
הזמנו כנפיים בצ'ילי, חומוס טחינה עם פיתות, פרגיות, קבב, שווארמה, ציפסים, סלטים ואפילו קוקטייל ערק! זה אולי נשמע לכם בנאלי אבל תארו לכם איך זה לאכול אוכל יחסית גרוע במשך ארבעה חודשים. זה היה טעם גן עדן, ומי כמוני מעריכה אוכל טוב. את הקבב תיבלו בקינמון, הכנפיים היו מושלמות, הצ'יפס היה קריספי ועשיר, והסלט, אח הסלט, קצוץ דק עם שמן זית, כמו בבית. איזו הרגשה מוזרה לטוס לצד השני של העולם ולהרגיש בבית.
המשכנו להסתובב ולהכיר את האיזור, עצרנו למסאג', וברגע אחד החלטתי להתמסר לאי לחלוטין - עשיתי צמות עם תוספת צבע ורוד. השוותי מחירים, כמובן, ובכל מקום שראו את השיער שלי אמרו "וואו! בשבילך 1500 באט". המשכתי ללכת ומצאתי מקום שהציע 600, יאללה מה כבר יכול להיות?
שאלתי אם הם חופפים את השיער או משהו כזה (חמודה שכמותי) פשוט כי אני יודעת שאי אפשר 'לעבוד' על שיער יבש, בטח לא עם אורך כזה. התאילנדית הנחמדה אמרה שלא, ולא בדיוק הבינה אותי כשהצעתי ללכת לחפוף ולחזור. זרמתי איתה, כי אולי הן יודעות משהו שאני לא.
ישבתי לחכות, הגיעה בחורה מיוחדת ממקום אחר, וכשזו ראתה את השיער שלי אמרה 'שמע ישראל' בתאילנדית, או ככה זה נשמע לפחות. היא הציפה את השיער שלי בקרם לחות שמריח בדיוק כמו הקרם לשיער של סבתא, אפילו כאן היא איתי. מצויידת במסרק קטן ודק (את בטוחה שזה הנשק שאת בוחרת למלחמה הזו?) וספריי מים, התחילה במלאכה.
היא סופר מקצועית, וכמובן שהיה קל יותר אם הייתי חופפת ומסתרקת קודם, אבל אני מאוד אוהבת שמתעסקים לי בשיער, אז היה שווה כל אגורה. התלהבתי מהתוצאה וקיוויתי שיאמינו לי כשאגיד שאני עוד מעט בת 30.
בלילה כולם הלכו לישון, ואני יצאתי לחקור את חיי הלילה של האי. מצאתי מופעי אש, מסיבות חוף, ברים תוססים, ואווירת חופש מוחלט. אנשים בכל הגילאים רוקדים למוזיקה מכל הסוגים. לכאן אנשים באים כדי להשתחרר, עושים מאמץ כדי להגיע לכאן ולהיות עצמם.
ארבעה ימים בקראבי לימדו אותי משהו על האיזון שאני מחפשת במסע הזה. מצד אחד, ההתמסרות המלאה לחוויה - לצלול בשוניות, לשתות קוקטיילים צבעוניים, לטעום טעמים חדשים. מצד שני, הצורך בפרטיות, בשקט, בזמן לעכל ולכתוב. אני מתחילה להבין שהנוודות עבורי היא לא רק על המקומות החדשים, אלא על האפשרות למצוא את הקצב האישי שלי בכל מקום מחדש. לעתים זה אומר להישאר ערה אחרי שכולם הלכו לישון, ללכת לחקור לבד, לכתוב בלילה. ולפעמים זה אומר למצוא קצת בית, אפילו אם זה בצורה של קבב עם קינמון במסעדה ישראלית בקצה השני של העולם.
מאחורי הקלעים
עוד סיפורים מתאילנד:
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן